בראשית ברא גוטליב דיימלר את המכונית הראשונה - רכב המונע על-ידי מנוע שריפה פנימית וארבעה גלגלים. היה זה ב-1886, והגם שקשה להגדיר ממציא אחד או מכונית אחת שממנה והלאה כך נראו פני הדברים, הרי הוא, ובהמשך קרל בנץ ווילהלם מייבאך פיתחו, עד 1890, את המכונית בעלת ארבעת הגלגלים, המונעת במנוע ארבע-בוכנות, ארבע-פעימות.
לא לחינם שלושה שמות אלה מהווים היום את עמוד התווך של מכוניות הפאר בתעשיית הרכב העולמית, במסגרת דיימלר-קרייזלר, המייצרת את המרצדס-בנץ ואת המייבאך. בשנים הראשונות, נראו כל המכוניות שיוצרו דומות יותר לאופניים מעובים או לכרכרות למיניהן, מאשר למכונית בצורתה היום. אלא שכרגיל בחיים, המציאות חזקה מכל גחמה או מסורת, ותנאי מזג האוויר, כמו גם השימושיות, חייבו את תעשייני הרכב לחרוג ממנהג הקמצנות ו/או המוגבלות התפיסתית, ולפתח דגמים נוספים, למרות הוצאות הפיתוח והייצור הנוספות. בתהליך הדרגתי הפכו המכוניות להיות מקוּרות בגג, תחילה מבד ובהמשך מפח, נוצרו ה"פיק-אפים" הראשונים לצורכי החוואים בערבות המערב התיכון, הלימוזינות ומכוניות הספורט.
מכלי שימושי, הגם שבעל אמירה על בעליו עוד בימים הראשונים, הפכו המכוניות להיות סמלי סטטוס מובהקים, אולי יותר מכל דבר אחר, פרט לאחוזות וארמונות המעמדות העליונים. ואל לנו להתעלם מאמירה חברתית זו: המכונית שינתה את פני החברה בתחילת המאה ה-20, ומשעה שיצרני הרכב הבינו זאת, התפתחו צורות המרכב, על מנת לתת מענה לכל דורש.
הרוח נושבת קרירה
גם משעה שהוחל בבניית מכוניות בעלות גג, להגנה בפני פגעי מזג האוויר, לא מעטים דרשו עדיין את מכוניתם ללא כיסוי הראש הזה. "הרפתקנות" הייתה מושג שהוצמד לתחילת ימי המכונית, מגדיר הרבה מלקוחותיה הראשונים. הבלורית בסגנון רודולף ולנטינו המתבדרת ברוח, הייתה סמל הסקס של תחילת ימי המכונית, ורבים היו מוכנים לשלם את מחיר הרעש, הרוח, חוסר היכולת לשוחח בזמן הנסיעה ובזבוז הדלק הכרוך בה.
גם היום, מכונית עם גג נפתח, שמיכולת המרת המכונית מתצורה אחת לשנייה גזור שמה באנגלית ("קונברטיבל" - בר-המרה/הסבה), היא סמל נחשק על ידי רבים, כסממן למאצ'ואיות (לגברים), אופנתי (לנשים) ספורטיביות ותכונות נוספות. בישראל, אגב, הנוטה יותר לכיוון האירופי מאשר האמריקאי, לפחות בתחום הרכב, אומץ שֵם תצורה זו מצרפתית, ולהלן אמור "קַבְּרִיוֹלֶה" - (ולא קַבָּרְיולֶט...). אלא שלתצורת מרכב זו יש מחיר כבד, תרתי משמע.
מכונית בעלת גג נפתח, היא מכונית כבדה מאחותה הרגילה. הגג, מסתבר, הינו אלמנט המרכב בעל יחס משקל-תועלת קטן במיוחד (מעט משקל לעומת תועלת גדולה), בכל האמור לחוסן המרכב. דומה הדבר לקופסת גפרורים. כל עוד הקופסא שלמה, לחיצה בשתי אצבעות על הצדדים הצרים, מלווה בהתנגדות הקופסא לכוח זה. משעה שהוסרה אחת הפאות הרחבות, הפעלת כוח מהצד גורמת לקריסה מיידית של דפנות הקופסא. נסו את זה בבית ותבינו מדוע הגג, שבמכונית ממוצעת משקלו רק כ-70 ק"ג, מעניק למכונית משנה חוסן בעלוּת משקלית כמעט זניחה. על-מנת להחליף את הגג החסר, ועדיין לקבל מרכב מוקשח, יש לעבות את דפנות הרכב, את קורותיו ובסך הכל להוסיף משקל. כאשר מכונית רגילה מוסבת לקבריולה בחצר האחורית, ולא על-ידי יצרן מוסמך, התוצאה הינה החלשת מבנה משמעותית עד כדי סכנה. לא מעט חיפושיות בארצנו המירו את דתן לחילוניוּת חסרת כיסוי ראש, ואת המחיר ניתן לראות כאשר נוסעים מאחורי מכונית כזו, והיא נראית כסרטן הנוסע על צידו, ושפיעת גלגליה האחוריים גדולה בהרבה מזו שתוכננה מראש על-ידי פרדיננד פורשה. ההתנהגות הדינמית של מכונית כזו היא בגדר סכנה לציבור ולנוסעים בה, וכל מי שהסב מכוניתו בצורה פרטצ'ית, מומלץ לו בחום לטפל בחיזוק המרכב, ויפה שעה אחת קודם.
למכונית קבריולה בעיה נוספת: עמידותה בהתהפכות. ברכב רגיל, משמשות מסגרת הגג והקורות התומכות, A, B ו- C, ככלוב המגן על הנוסעים בפני פגיעת הקרקע. ברכב ללא גג, חשופים הנוסעים לפגיעת אבנים, סלעים ושאר חפצים בעת ההתהפכות. הפתרון שנהגה הוא קשת התהפכות. בתחילה, הייתה זו קשת מסיבית הממוקמת בין זוג המושבים הקדמיים לבין האחוריים. קשת זו תוכננה כך, שקו הנמתח ממכסה המנוע אליה, יעבור מעל לראשי הנוסעים הקדמיים. הקו הנמתח ממנה ולנקודה האחורית ביותר של תא המטען, יעבור מעל לראשי הנוסעים במושב האחורי. כמובן, בטיחות הנוסעים במצב זה מותנית, בראש ובראשונה, בכך שהם חגורים בחגורות בטיחות, המרתקות אותם למקומם ומונעות מהם ליפול כך שראשיהם כן יעברו את הקווים הדמיוניים הנ"ל. בנוסף לכך, חוזקה מסגרת השמשה הקדמית, כך שתוכל לעמוד בהלמי ההתהפכות. בהמשך, תוכננו קשתות התהפכות נסתרות, הנחבאות בתוך המרכב ונשלפות בתוך שבריר שנייה, כאשר חיישן התהפכות מפעילן. חיישן זה פועל כאשר זווית המרכב מגיעה לערך בלתי הפיך (או שמא יש לומר: הפיך...), והוא מפעיל גם את מותחני חגורות הבטיחות של הנוסעים.
הגג המתקפל היווה, עד להמצאת הגג הקשיח המתקפל, מתכון לצרות: החל בראות הגרועה שנשקפה(?) מה"חלון"(??) האחורי, אותו פלסטיק שנעכר מקרינת השמש חיש מהר (רק לאחרונה עברו רוב כלי הרכב לשימוש בחלון זכוכית במקום פלסטיק), דרך מנגנון סגירה מסורבל, המחייב לעיתים שני אנשים על מנת לתפעלו, בדיוק כשהגשם מתחיל לרדת, ועם המשך הממטרים, גם דליפות וטפטופים לתוך חלל המכונית. לא מעט ונדלים, שלצערנו מצויים במקומותינו, ניסו את חדות אולריהם ומברגיהם על הגג התפור, גורמים נזק וכאב לב לבעלי הרכב. מנגנוני הסגירה והנעילה התבססו על מכניזמים בתצורת מספריים ומקבילית, זו המכונה "מכניזם ארבעה מוטות". לשני אלה יתרון הפשטות והעלות, יחד עם הצורך בגירוז ושימון המפרקים, שכמובן מסרבים לנוע דווקא כשצריך אותם יותר מכל, כשהשמיים מתקדרים.
קיפול הגג מחייב גם מקום לאחסנתו בעת הנסיעה. והואיל והגג מתקפל לאחור, אחת היא לו אם יקטין את תא המטען למחייתו, או שמא יקטין את המרווח לנוסעים מאחור, הנאנקים תחת מרווח ברכיים מזערי. כך או כך, למקדם הדאווין יש מחיר. אך אין ספק שמכונית כזו, בפרט כששמה
הוא ב.מ.וו או מרצדס, הונדה S2000, או מאזדה מיאטה, היא עדיין חלומו הרטוב של כל חובב מכוניות באשר הוא. רוב המכוניות החדשות, ואף "פשוטות עם" יותר, כפיז'ו 206CC, מתהדרות כיום במגבעת חשמלית קשיחה, בתוכה מותקנת שמשה ראויה להתכבד בה. תהליך חשמול המכוניות לא פסח אף על אביזר זה, והיום תפעול הגג הוא חשמלי, ולאחר כניסת הגג למקומו, נסגר התא במעטה המשתלב עם עיצוב המכונית. התהליך עצמו מהיר ומאפשר לסגור את הרכב בתוך שניות ספורות בלבד.
ספורטיביות לשמה
מכוניות קבריולה אינן מיועדות לשני נוסעים בלבד, למרות בעייתיות המקום לנוסעים מאחור. קיימות מכוניות קבריולה גדולות, ואולי נכון יותר לאלה לקרוא "קונברטיבל", שכן בדרך כלל מוצאן מארצו של הדוד סם. אך גם לאירופים וליפאנים יש חלקות בנישה זו. בדרך זו, נהגים האוהבים את תחושת המרחבים והקרבה לטבע, זו שניתן להרגישה רק במכונית פתוחה, יכלו גם להסיע את צאצאיהם, ולא מעט סרטים בסגנון אמריקן גרפיטי כללו אותן אניות גדולות פתוחות, בהן נסעו תלמידי התיכון לבילוי. אלא שכפי שלמדנו בסדרת השלדה, גדול הוא אולי מרווח, אך ההתנהגות הדינמית שלו מעודנת פחות מאשר של מכונית בעלת רוחק סרנים קטן. וכך נוצרו מכוניות דו-מושביות, אלה הפתוחות קרויות רודסטֶר, אלה בעלות חצי גג, הקרויות טארגה, וגם אלה הסגורות, בעלות המבנה המעוצב בזרימה אווירודינמית, ששמן בפינו הוא קוּפֶּה.
מבנה שני המושבים מאפיין תצורות אלו, שאופי ספורטיבי הוא נשמת אפן. לאור זאת, כל מבנה השלדה ומיקום המנוע שונים בעליל. עיצוב הוא שם המשחק כאן: בוטה, נועז, יפה - הכל נכון. כל מעצב ראוי, דואג כי ברזומה שלו תופיע לפחות מכונית אחת בתצורה כזו: בתי העיצוב האיטלקיים מתהדרים בהם, וסדנאות העיצוב מבית של חלק מהיצרנים, מחרות-מחזיקות אחריהם. פינינפארינה, ג'וג'ארו וברטונה החלו את דרכם בעיצובים כאלה, ואין תימה כי העיצובים הזכורים ביותר הם של תצורות אלה. אפילו אופל המשמימה הצליחה לעורר את העולם לרגע עם הקליברה והטיגרה, ששברו את סטיגמת המרובעוּת של המפעל מרוסלסהיים.
כאשר לביצועים נולדה מכונית הספורט, השמיים הם הגבול, וכך אנו מוצאים, גם בקטנות, את המנוע ממוקם במרכז. על מנת למקם את המנוע בין שני הסרנים, ובדרך כלל מעט קדימה מהסרן האחורי, נדרש לתכנן את המרכב בצורה שונה מאשר במנוע קדמי או אחורי. לתצורה זו יתרון גדול של יציבות: גוש הפלדה (ולרוב - האלומיניום) הזה, שיוצר חוסר יציבות מובנה בהיותו מרוחק ממרכז הכובד, ממוקם בתצורה זו ממש במרכז הכובד, מקטין למינימום את המומנט שהוא יוצר בעת פניות. מיקום המנוע במרכז מחייב יצירת פתחים בצידי המרכב לכניסת אוויר, תכנון המשווה אופי של מכונית-על גם למי שאינה כזו. המרכב מונמך כמעט למינימום האפשרי, על מנת להקטין, מחד גיסא, את ההתנגדות האווירודינמית, ולהוריד, מאידך גיסא, את מרכז הכובד נמוך ככל האפשר, על מנת לייצב את המכונית בסיבובים ולהקטין את זווית הגלגול, יחד עם המתלים המוקשחים. בכל שלוש התצורות הנ"ל (רודסטר, טארגה וקופה), בדרך כלל החלק הקדמי ארוך והאחורי קצר, על מנת לאזן את המשקל ביחס למרכז הכובד, שכן המנוע המרכזי, שכאמור הוא סמוך יותר לסרן האחורי, גורם לעיקר המשקל להתייצב בחלק האחורי.
למשקל העודף על הסרן האחורי יש יתרון דינמי: בדרך כלל, אלה מכוניות בעלות הנעה אחורית, שמנוען מייצר הספק אדיר ומומנט עב-בשר. הואיל ואלה מועברים לכביש על ידי הצמיגים, הרי כאשר אלה לחוצים היטב לכביש על-ידי המשקל, הם יעבירו טוב יותר את ההספק ויימנע סחרור הצמיגים לריק ("פרפור"), שאמנם מצטלם ונראה נהדר, אך כמוהו כ"רוב מהומה על לא מאומה". למשקל על הצמיגים יש, מדרך הטבע, גבול אופטימלי, שמעבר לו יתבזבז מומנט לריק, על מנת להתגבר על החיכוך הסטטי המיותר שבין הצמיג לכביש. בסופו של דבר, מכונית הספורט הטהורה, באחת משלוש תצורות מרכב אלה, היא היהלום שבכתר לכל יצרן, המנסה לשפר את תדמיתו באמצעות מכונית הספורט האולטימטיבית.
