מירוצי נאסקאר הם הרקע ללהיט המאוייר של אולפני וולט דיסני ופיקסאר, ^מכוניות^. אחת מכוכבות-המשנה של הסרט היא האלופה הותיקה המכונה The King: פלימות' סופרבירד כחולה ומכונפת המופיעה בתמונת-הפתיחה לכתבה זו. המכונית המאויירת נוצרה על-פי מודל אמיתי: הסופרבירד של ריצ'ארד פטי האגדי, מגדולי נהגי נאסקאר בכל הזמנים. פטי עצמו אף העניק את קולו למכונית בגרסה האנגלית המקורית.
הסופרבירד היתה השניה מבין צמד מכוניות של קרייזלר שנולדו מתוך סיבה אחת ויחידה: לנצח במירוצי נאסקאר. במירוצים אלה, המתנהלים במהירויות אדירות על פני מסלולים אובליים, מילת המפתח היא מהירות גבוהה ככל האפשר – והיכולת לשמור על יציבות ואחיזה במהירות שכזו. התוצאה היתה דרמטית, במילים עדינות.
בסוף שנות ה-60 שמה דודג' את עינה על סדרת נאסקאר. כדי להתמודד בהצלחה נבחרה כבסיס הצ'ארג'ר, מכונית-השרירים המצליחה שנהנתה אז מפופולריות גבוהה ומכירות תואמות, והוכנה גרסה מיוחדת בייצור מוגבל אשר זכתה לכינוי ^דייטונה^ על שם המסלול הפופולרי בדייטונה ביץ' שבפלורידה. כדי לעמוד בתקנות סדרת הנאסקאר היה על דודג' לייצר לפחות 500 יחידות, כמות אפסית יחסית למכירות של עשרות-אלפי יחידות מדי שנה של הצ'רג'ר הרגילה; בפועל יוצרו ונמכרו בדיוק 503 מכוניות.
אוירודינמיקה היתה מה שייחד את הדייטונה. בסיוע מנהרת-רוח – אחד המקרים הראשונים בהיסטוריית הרכב של ניצול מנהרה כזו למכונית סדרתית – פותחו שינויים אוירודינמיים פשוטים לכשעצמם, אך ששינו את הופעתה של המכונית לחלוטין. מלפנים התווסף חרטום מחודד עשוי פיברגלס, אשר הוסיף לא פחות מ-45 ס^מ לאורכה של המכונית, שיפר את יכולתה לפלח את האויר והוסיף כוח-הצמדה חיוני לגלגלים הקדמיים. גם מאחור נדרש כוח הצמדה ולכן התנוססה שם כנף ענקית בגובה של כמעט 60 ס^מ – ככל הנראה, הגובה נבע לא משיקולים אוירודינמיים אלא כדי לאפשר את פתיחת תא המטען מבלי לפגוע בגג...
התוספות הללו גבו תוספת משקל של כ-135 ק^ג, כך שבפועל היתה הצ'ארג'ר דייטונה איטית יותר מהצ'ארג'ר הרגילה ברוב המצבים המעשיים. אבל זה לא היה אכפת לאיש, כי על המסלול השינויים עשו בדיוק את שנדרש מהם. המכונית הושקה אמנם בקיץ 1969 והוגדרה כדגם 69' – שנת הייצור האחת והיחידה – אך נטלה חלק בעונת 1970, ניצחה כבר במירוץ הראשון שלה ונטלה את התואר בידיו של בובי אייזק. בנובמבר 1970 קבע אייזק שיא מהירות עולמי במסלולים סגורים כאשר השיג בטאלאדגה הקפה במהירות ממוצעת של 323.6 קמ^ש; שנה מאוחר יותר קבע בבונוויל שיא של 349 קמ^ש על פני קילומטר אחד ועוד מספר שיאים עולמיים אבסולוטיים למרחקים ארוכים יותר, כולל מהירות ממוצעת של 312.6 קמ^ש על פני 100 מייל (בזינוק מעמידה, אגב...). שמונה שנים מאוחר יותר נשברו השיאים הללו על-ידי המרצדס C111 מונעת הדיזל.
מתוך 503 המכוניות, הרוב הגדול צוידו במנועי ה-440 (אינצ'ים מעוקבים, כ-7.2 ל') היותר-חלשים, עם 375 כ^ס; רק 70 הוזמנו עם אופציית מנוע ה-426 ^המי^ האימתני, שהיה אמנם בעל נפח מעט קטן יותר, 7.0 ל', אך הספק גבוה משמעותית (הוצהר על 425 כ^ס, בפועל כנראה התפוקה היתה קרובה יותר ל-500). שלא במפתיע, כיום כל דייטונה אותנטית היא פריט-אספנים מבוקש; המכוניות מחליפות ידיים תמורת סכומים שיכולים להגיע עד רבע מיליון דולר ויותר לגרסת המי.
ומה עם פלימות'? ובכן כאן נכנס לתמונה ריצ'ארד פטי המוזכר לעיל. לאלו מכם שאינם מכירים את סדרת נאסקאר נספר במאמר מוסגר כי פטי הוא אחד משני נהגים בלבד – והיחיד שעדיין בחיים (השני היה דייל ארנהרדט) – שהשיגו שבעה תארי אליפות בסדרה. הקריירה של פטי כוללת מעל 1,100 מירוצי נאסקאר (והוא סיים בעשירה הראשונה ב-700 מהם!), ומספר שיא של 200 נצחונות. בשנות ה-60 נהג פטי בין היתר עבור פלימות' והגיע עימם ב-1967 לעונה הנחשבת לגדולה ביותר בהיסטוריה של הסדרה: הוא ניצח ב-27 מ-48 מירוצים (שיא בפני עצמו), כולל עשרה ברציפות. בעקבות שליטתו באותה עונה זכה לכינוי ^המלך ריצ'ארד^ (ועכשיו אתם מבינים מהיכן הגיע הכינוי The King בסרט). אבל לקראת עונת 1969 החליט פטי לנטוש את פלימות' לאחר שהגיע למסקנה כי מכוניותיהם לא היו טובות די הצורך במסלולי הסופר-ספידויי המהירים. הוא עבר לפורד – ופלימות' הגיבה. תוך זמן קצר הופיעה, לשנת הדגם 1970 ולעונת הנאסקאר של אותה שנה, הפלימות' סופרבירד, אחות כמעט תאומה לדודג' דייטונה. הסופרבירד התבססה על הפלימות' רודראנר (מכונית שרירים מצליחה שהשתמשה בדמות ה^ביפ-ביפ^ המצויירת המפורסמת), נהנתה מאותם שיפורים אוירודינמיים כמו הדייטונה והיתה דומה מבחינה מכנית; אלא שלעונת 1970 שונו תקנות נאסקאר ונדרשה כמות יצור מינימלית של מכונית אחת לכל סוכן, כך שיוצרו כ-2000 מכוניות.
הסופרבירד החדשה בעת ההופעה הדרמטית פיתתה את ריצ'רד פטי לחזור לשורות פלימות' לעונת 1970, והוא הגיע להצלחה נאה באותה עונה עם שמונה נצחונות. למרות שלא השיג אליפות, הסופרבירד הכחולה שלו מאותה שנה היא מכוניתו המפורסמת ביותר, והיא מוצגת לראווה במוזיאון הנושא את שמו בצפון-קרוליינה – ולכן היא זו שנבחרה לככב בסרט המצליח.
כמו הדודג' דייטונה, גם הסופרבירד יוצרה במשך שנה אחת בלבד. קריירת המירוצים של שתי המכוניות היתה נהדרת, אבל קצרת מועד: לקראת עונת 1971 שינתה הנהלת נאסקאר את התקנות, והגבילה מכוניות ^אוירודינמיות^ לנפח מנוע של 5.0 ל'. בכך הן איבדו את יתרונן ולא היה טעם להמשיך ולהתחרות איתן, או להשקיע בכיוון האוירודינמי. אבל נסו רק לדמיין לעצמכם את האפקט של נהיגה במכונית שכזו – בדיוק כמו זו שנוהג בה ריצרד פטי! – ב-1970 בכביש הציבורי... גם היום, בעצם, זו צריכה להיות חוויה יוצאת דופן.
