הפעם חולק המדור כבוד למכונית עממית, אפרורית ונעדרת הילת-זוהר. היא איננה אהובה כמכוניות עם היסטוריה דומה כמו החיפושית או הדה-שבו אפופות התהילה, אבל רשימת ההישגים וזכויות-הראשונים שלה ארוכה, מרשימה ובהחלט מעוררת הערכה. אני מדבר, כמובן, על הרנו 4. שימו לב בבקשה:
• הרנו 4 היתה מכונית ההאצ'בק הראשונה בייצור סדרתי המוני.
• היא היתה הרנו הראשונה עם הנעה קדמית.
• היא יוצרה במשך 33 שנים ברציפות, ללא שינוי התכנון הבסיסי. רק החיפושית והדה-שבו יוצרו יותר זמן תוך שמירה על התכנון המקורי. רוב חלקי המרכב של ה-4 לא עברו כל שינוי בפרק זמן זה.
• עד עצם היום הזה זו המכונית הצרפתית הנמכרת ביותר בכל הזמנים.
• ב-1979 סיימה גרסת 4x4 של הרנו 4, "סינפאר", במקום השני בראלי פריז-דאקאר הראשון ההיסטורי, עם האחים מארו (Mareau) המפורסמים. שנה לאחר מכן הם סיימו במקום השלישי.
8,135,424. זהו המספר המדוייק של מכוניות רנו 4 שירדו מפס הייצור ב-33 שנותיה. זהו שיא צרפתי שכנראה כבר לא ישבר: הפיז'ו 205 לא הגיעה למספרים הללו. ה-206 כבר לא תספיק. תיאורטית יכולה לעשות זאת הקליאו, אם רנו תשמור על השם הזה בדורות הבאים, אבל כאן כבר לא מדובר באותה מכונית, השומרת על אותו תכנון ומראה. אז זה לא נחשב.
היא לא היתה מקורית במיוחד, לפחות לא מבחינת התפיסה הבסיסית שהנחתה את מתכנניה. הבה לא נברור מלים: היא העתיקה את הפורמט של הדה-שבו, ולמעשה היתה אמורה היות התשובה של רנו לסיטרואן המצליחה. במקור אף תוכננה ה-4 לקבל מנוע דו-צילינדרי בנפח 450 סמ"ק – נשמע מוכר? – אבל העדיפו בסופו של דבר לחסוך את עלויות הפיתוח ולהשאר עם מנוע 4 ציל' מקורר-מים, שהיה עדיף מרוב הבחינות.
ב-1956 החליט יו"ר רנו דאז, פייר דרייפוס, להתחיל בפיתוח מחליפה ל-4CV הותיקה. אותה מכונית היתה הצלחה גדולה עבור רנו וסייעה לעם הצרפתי לקום חזרה על הרגליים אחרי מלחמת העולם, אבל ב-1956 היא כבר איבדה מהפופולריות שלה, ונעקפה במכירות הן על-ידי הדה-שבו והן על-ידי הדופין, שהתבססה על ה-4CV. התכונות אותן הכתיב דרייפוס הזכירו מאד את הדה-שבו: מכונית מרווחת ורכת-מתלים שתתאים לשימוש עירוני ולנשים באותה מידה שתתאים לשרת איכרים בשבילי-שדות משובשים. התצורה שנבחרה היתה שונה מאד מזו של ה-4CV: במקום מנוע אחורי והנעה אחורית נבחר מבנה של מנוע קדמי (אורכי) והנעה קדמית, פעם ראשונה ברנו כאמור. הדבר אפשר רצפה שטוחה לתא הנוסעים, עם יתרון משמעותי בכל הקשור לניצול מרחב הפנים. דלת-האצ'בק אחורית– חידוש עולמי כאמור לעיל, לפחות עבור מכונית-להמונים – העניק גישה נוחה לתא המטען. כמו בדה-שבו, ידית ההילוכים מוקמה בלוח המחוונים, כדי לשחרר עוד מקום ברצפה. לעומת זאת, מבנה המרכב הווה צעד לאחור: במקום המונוקוק של ה-4CV נבחרה תצורה פשוטה וזולה יותר לייצור, עם שלדה נפרדת מהמרכב – שוב, כמו בדה-שבו. המיתלים הנפרדים היו רכים וארוכי-מהלך, אם כי לא במידה המוגזמת של הדה-שבו. פרט מעניין היה בסיס-גלגלים שלא היה שווה בשני צידי המכונית, 2.45 מ' בצד שמאל ו-2.40 מ' בצד ימין, כדי להקל על תכנון המיתלים האחוריים. כל המיתלים השתמשו במוטות-פיתול כקפיצים, אורכיים מלפנים (עם עצמות עצה, כמקובל בטנדרים רבים כפולי-הנעה) ורוחביים מאחור עם זרועות נגררות. הפער בבסיס הגלגלים נבע מהצורך למקם את מוטות הפיתול באותו גובה, אחד לפני השני. שימו לב כי זהו אורך בסיס הגלגלים מכובד גם בקנה-מידה של מכוניות סופרמיני של היום, מה שתרם למרחב הנוסעים הנאה.
הרנו 4 הושקה בתערוכת פריז 1961. בשלב ראשון היא צוידה במנוע בנפח 782 סמ"ק בעל 24 כ"ס, גרסה משופרת של מנוע ה-4CV, ותיבת בעלת שלושה הילוכים שגם היא הגיעה מה-4CV. נפח המנוע הוגדל ל-845 סמ"ק ב-1963 (עם עליה בהספק ל-30 כ"ס), ואותו מנוע שירת בנאמנות את ה-4 במשך 23 שנים רצופות! ב-1978 צורף להיצע מנוע גדול יותר, 1,108 סמ"ק, וגרסה מוקטנת שלו בנפח 956 סמ"ק החליפה ב-1986 את המנוע הבסיסי הותיק.
ההצלחה מאריכת-השנים לא היתה מקרית: ה-4 היתה מכונית מרווחת, אמינה וזולה, עם מיתלים בעלי כושר ספיגה מעולה ומושבים נוחים. מערכות החימום והאוורור שלה נחשבו יעילות יחסית למכונית-פועלים עממית, אם כי היא צוידה רק בחלונות הזזה. על איכות המבנה תעיד העובדה שהפלטפורמה של ה-4 שימשה גם למכוניות נוספות: הרנו 6, גרסה גדולה ויוקרתית יותר שיועדה להיות תשובה לסיטרואן אמי ודיאן, ואחריה הרנו 5 שהיתה בעלת 3 דלתות. גרסה מעניינת במיוחד היא הרודיאו, רכב-פנאי פתוח עם מרכב פיברגלס שחיקה את הסיטרואן מהארי ויוצר בין 1970 ל-1986 (כולל גרסת 4x4 נדירה, רודאו הוגאר; הוגאר הוא שמם של הרים נישאים בחלק האלג'ירי של מדבר הסהארה, ואם השם נשמע מוכר הרי זה בודאי בשל קונספט-השטח הדרמטי שהציגה דווקא... פיז'ו בתערוכת ז'נבה 2003).
בצה"ל שימשה ה-4 כרכב-ת"ש במשך שנים ארוכות, ולמרות היותה רכב "לבן" עם הנעה קדמית בלבד נהנתה מעבירות נדירה בשל אותם מיתלים רכים בעלי המהלך הארוך. מרווח הגחון של המהדורות הראשונות, אגב, היה לא פחות מ-20 ס"מ; כמה שנים מאוחר יותר ירד המרווח ל-17.5 ס"מ, עדיין מכובד מאד למכונית נוסעים רגילה. עם אחזקה סופר-זולה וצריכת דלק מזערית, ה-4 היתה בחירה מצויינת לשימושים צבאיים-מנהלתיים, והמכוניות הצה"ליות ספגו התעללות אדירה עם מעט טענות.
המפתיע ביותר הוא שה-4 אף שימשה – קצת – למירוצים. כבר ב-1962 השתתפה מכונית סטנדרטית לחלוטין בראלי מונטה-קרלו – וסיימה אחרונה. שנים מאוחר יותר, בשנות ה-80 ואף ה-90, השתתפו רנו 4 משופרות באליפות העולם בראלי, בגרופ A ו-N.
בסופו של דבר הוצאה ה-4 לגמלאות ב-1994, יותר משלושה עשורים אחרי הופעתה. ברחבי העולם לא תמצאו לה מאת ואלפי מועדוני אוהדים כמו לדה-שבו או לחיפושית, והיא רחוקה מלהיות בעלת ערך כרכב אספנות; אבל בהחלט מגיע לה כבוד מאתנו.
