כתבה זו הופיעה בגליון 229 של אוטו בשנת 2005
ב- 7 ביולי 1940 נפל דבר בתעשיית הרכב העולמית. קצין האפסנאות הראשי של צבא ארה^ב, פרסם מכרז להספקת 70 כלי רכב המיועדים לניסוי עבור כוחות הסיור, על פי המפרט הבא: הנעה כפולה לשני הצירים, כאשר זו הקדמית בעלת יכולת ניתוק באמצעות תיבת העברה בעלת שתי מהירויות, יכולת גרירה, שלושה מושבים, שמשה קדמית מתקפלת, כנה למקלע ^0.3, תאורה מואפלת, בלמים הידראוליים (לא דבר מובן מאליו, באותם הימים), מתלים נפרדים(!), זוויות גישה ועזיבה של 45 ו- 40 מעלות, בהתאמה, משקל שלא יעלה על 578 ק^ג, מסנן אוויר על בסיס עוקת שמן, ראש מנוע ללא אלומיניום(...) ומהירות בכביש של 80 קמ^ש לפחות. שמונה מתוך 70 כלי הרכב היו צריכים להיות מסופקים עם היגוי לארבעת הגלגלים. המכרז, שנשלח ל- 135 יצרני רכב בארה^ב, היה דרקוני מבחינת מועד הגשת הדגם, ורק חברה אחת - באנטאם הקטנה - העמידה דגם שכזה ביום 23 בספטמבר 1940 (מעט יותר מחודשיים!) ועמדה בלוח הזמנים.
מעט אחריה, בתחילת נובמבר, העמידו וויליס-אוברלנד ופורד דגמים משלהם (“קוואד^ ו”פיגמי”, בהתאמה). דגמים אלה כללו חלק מפתרונות באנטאם, שכן לאחר זכייתה במכרז, עמדו שרטוטיה ופתרונותיה לרשות המתחרים האחרים. הואיל ואמריקה הייתה במלחמה, והדגם של באנטאם לא עמד בניסויי אגף האפסנאות, מנהל תקין לא היה הדבר העיקרי...לאור שלושה אבות-טיפוס אלה, החליט הצבא להזמין מכל אחד 1500 יחידות, לניסוי שטח, שבסופו יוחלט על הדגם להצטיידות. הדגם של פורד נקרא אז GP: ולא General Purpose כפי שנהוג לחשוב, אלא G בשביל Government ו- P עבור הגדרת קבוצת הרכב: ^משאית^ רבע-טון 4X4 עם בסיס גלגלים של 80 אינץ'. לאחר ניסוי השדה, נבחר הדגם של וויליס להצטיידות, במחיר של 738 דולר ו- 74 סנט היחידה... באנטאם ייצרה 1000 יחידות מהדגם שלה עבור הצבא הרוסי, ופורד שילבה ידיים עם וויליס בייצור הדגם המנצח, ממנו יוצרו, עד תום מלחמת העולם השניה, למעלה מ637,000 כלי רכב. בכל דקה וחצי פלט קו הייצור רכב חדש.
מדור שחרורים
כפי שהשירות הצבאי נמצא בתחילתם של החיים האמיתיים, כך היה גם במקרה שלנו: כתום מלחמת העולם החליטה וויליס לייצר ג'יפ אזרחי, שבאופן טבעי נקרא CJ – הג'יפ האזרחי (Civilian Jeep). וויליס הבינה כי השם הוא כוח, ולא ויתרה עליו גם כשבאנטאם דרשה את הזכויות עליו, בהיותה ממציאת הז'אנר. השם הלך עם וויליס גם כאשר נמכרה לקייזר, בהמשך לאמריקן מוטורס וזה חי וקיים עד היום, בקרייזלר. רבים מהחיילים המשוחררים (כמו יוצאי מחלקות הסיור והפלס”רים אצלנו), שכה התרשמו מיכולות הג'יפ, רצו לרכוש אחד כזה לביתם, וענפי כלכלה רבים מצאו בו פתרון לרכב כל-יכול: בחקלאות, במכרות, בחוות, בתעשייה. כאשר נוספה לו גם יכולת הנעת ציוד חיצוני, באמצעות חיבור גל הינע ליציאה ייעודית מהדיפרנציאל (יציאה הקרויה PTO- Power Take-Off) הפך הזאטוט לכלי עבודה של ממש.
כיצד נהיה הרכב הקטן הזה כה מצליח? על-מנת להבין מהו מודל החיקוי של רכבי השטח העכשוויים, חשוב להבין את הטכנולוגיה (הבסיסית) שעמדה לזכותו. נתחיל בגלגלים. אלה מוקמו בפינות המרכב, והיו גדולים יחסית: עם קוטר של 16 אינץ', כאשר פינות המרכב קרובות, ידעו הגלגלים להתמודד עם סלעים ומהמורות, באמצעות זוויות גישה ועזיבה מדהימות ובאמצעות מבנה צמיג בעל זיזים, שהיה גרוע לנסיעה על הכביש, גם בשל המבנה הצולב של שכבותיו (דיאגונלי). רוחק הסרנים הקטן (פחות מ-2 מטרים), אפשר מרווח גחון מרשים.
המתלים הנפרדים, שכללו בתחילת הדרך קורות מתח וקפיצי עלה, ובחלוף השנים שופרו לעצמות עצה כפולות וקפיצי סליל, הונעו בגלי הינע נפרדים, בעלי חיבור אוניברסלי, כל אחד מהם מתחבר לדיפרנציאל באמצעות צלב שאיפשר תנועה רבה מעלה-מטה. המנוע היה פשוט ביותר: 2.2 ליטר, ארבע בוכנות בטור, שסתומים עיליים ו- 3600 סל^ד מרביים שהופקו בהם 60 כ^ס, ביחס דחיסה של 1:6.48(...). המנוע היה מחובר לתיבת הילוכים בעלת שלושה הילוכים, שהעבירה את המומנט לגלגלים באמצעות תיבת העברה בעלת שתי מהירויות. תפעול התיבה נעשה באמצעות ידית מכאנית ליד ידית ההילוכים. קירור המנוע הושג באמצעות מניפה קבועה, שסובבה ישירות על ידי גל הארכובה, ומסנן האוויר פעל בסיוע עוקת שמן. וכיצד מסנן כזה עובד?
מסנן האוויר מורכב ממיכל גלילי בעל דופן פנימית חלקה, ובתוכו גליל נוסף, שבתחתיתו שמן. כמות השמן וסוגו חשובים מאד, כפי שמיד נבין מדוע. עם התנעת המנוע, הואקום הנוצר בסעפת היניקה מושך את השמן במעלה הגליל, בדיוק עד לגובה שפתו, ולא יותר. אם השמן ^דק^ מדי, הוא יעבור את שפת הגליל ויישאב לסעפת היניקה, תופעה בלתי רצויה בעליל. שמן ^עבה^ מדי לא יגיע עד לשפתו העליונה של הגליל, והאוויר הנשאב לא יעבור את כל הדרך המחויבת על מנת לנקותו. האוויר הנכנס למסנן עובר דרך הגליל הפנימי. חלקיקי האבק והלכלוך הכבדים נלכדים בשמן, ואלה הקלים יותר, נדבקים לשמן שעל דופן הגליל החיצוני. האוויר הממשיך לסעפת היניקה מגיע אליה נקי. כמובן, מסנן כזה מחייב אחזקה קבועה, כמעט ברמה יום-יומית, על מנת למנוע מצב בו לכלוך רב נדבק לדופן והופך לרפש, שכבר אינו יכול לספוג עוד לכלוך. היתרון של מסנן מסוג זה הוא שאינו דורש מסנן מנייר, אותו יש לנקות בלחץ אוויר שלא תמיד נמצא.
לג'יפ הקלאסי היה יתרון גדול נוסף, שנבע מתכנונו הראשוני לעמוד במשימות צבאיות: הוא נבנה בתקנים צבאיים, אחד משלושה כלי רכב בלבד שתוכננו כך. פרט לו, גם משאית הריאו ומחליפו ההאמר, תוכננו ככלי רכב צבאיים, ולא כהסבה של רכב אזרחי לתנאי הפעלה צבאיים. מבט אחד חטוף במנועו מראה כי מכסה המפלג מחובר בברגים וכולל אטם גומי בין שני חלקיו, ולא עם מחברים מהירים כמו בכל רכב אחר. עמידות הג'יפ בתנאי הסביבה הייתה מדהימה, כמו גם יכולת העבירות שלו. הג'יפ המקורי קבע סטנדרטים, שמעתה כל המתיימר להיקרא ג'יפ, נדרש להוכיח עמידתו בהם.
המתחרה מאלביון
הראשונים לנהוג בג'יפי הפלא האמריקאים במלחמת העולם השנייה היו הבריטים. הפטנט כה מצא חן בעיניהם, שרובר החליטה לאמצו. בתערוכת אמסטרדם באפריל 1948, הציגה את הלנד-רובר הראשון, אף הוא עם בסיס גלגלים של 80 אינץ'. זה הפך, אגב, להיות הרגל בלנד-רובר- הדגמים נקראו על שם אורך בסיס הגלגלים. כך התוודענו בהמשך ל- 90 ול- 110, המוכר היום בשם ^דיפנדר^. הדגם שהוצג כלל אז סרנים חיים וקפיצי עלה חצי-אליפטיים, כמו-גם הנעה קבועה לשני הסרנים. המנוע היה בן 1.6 ליטר, וסיפק 50 כ^ס ב- 4000 סל^ד. בשנה הראשונה יוצרו רק 80 יחידות, בשל מחסור בחומרי גלם, אך בשנה השנייה, 1949, כבר עלה הייצור ל- 8000 יחידות, ובשנת 1950 ל-16,000.
סדרה 1, כפי שנקרא הדגם, היה להצלחה מיידית, והתפשט ברחבי האימפריה שהשמש בה לא שוקעת לעולם, ככלי הרכב השימושי (Utility)המבוקש ביותר. השימוש במילה ^שימושי^ אינו מקרי- גם היום, כלי הכבישטח מכונים באנגלית SUV – ללמדך שהם עדיין מתיימרים להיות שימושיים, בנוסף להיותם ספורטיביים (Sport Utility Vehicle).
ההצלחה של דגמי ה-CJ והלנדרובר לא נעלמה מעיני יצרנים אחרים. ב- 1959 יצאה אינטרניישונל עם דגם הסקאוט המהפכני. לא עוד רכב שטח ספרטני, עם גג ברזנט או פח דקיק, אלא רכב של ממש, שניתן לנסוע בו על הכבישים המהירים המתפתחים. הנעה כפולה או רגילה ותיבת הילוכים של שלושה הילוכים, המופעלת במנוע של (עדיין) ארבע בוכנות. הסקאוט היה הצלחה כבירה. ג'יפ, כעת שייכת לקייזר, הוציאה ב- 1962 לשוק את הוואגוניר- רכב 4x4 בגודל מלא, ועם חידוש עולמי- תיבת הילוכים אוטומטית.
לפורד לקח עוד ארבע שנים להבין מה קורה, ולפתח כתגובה לו ולסקאוט את הברונקו. סייח הפרא הזה היה כבר משהו עוד יותר מתקדם – אמנם, בשל הלחץ להוציאו לשוק מוקדם ככל האפשר, הדגם הראשון היה ספרטני להחריד, אך מנוע השישה-צילינדרים שנלקח מהפאלקון, ותיבת הילוכים (גם של שלושה ידניים) חזקה, נתנו מענה סביר וראשוני. שנה לאחר מכן, כבר ציידה פורד את הברונקו במנוע V8, בנפח 4.8 ליטר. עם בסיס גלגלים של 92 אינץ', הציע הברונקו קצת יותר מהמתחרים (למעט הוואגוניר). אפילו טויוטה התלבשה על פלח השוק הזה, ודגמי הלנד-קרוזר הראשונים, אז תחת השם FJ, נמכרו בארה^ב, כאשר הם בתצורה דומה יותר ללנד-רוברים מאשר למתחרים המקומיים. לנד-רובר הביטה בעיניים כלות אחרי היאנקים שהביסו אותה בשוק. שמרנות, ניהול כושל של בריטיש-ליילנד, לה הייתה שייכת לנד-רובר, ודגם מצליח אחד בלבד לא יכלו להציל את לנד-רובר.
ואז הגיע המלך....במהלך נואש, הצליחו מספר מהנדסים מרובר לשכנע את ההנהלה המאובנת ללכת בכיוון שהותווה מעבר לאוקיינוס. הם למדו היטב את החסרונות והיתרונות של המתחרים, ובתערוכת אמסטרדם (שוב...) ב- 1970, הציגו את הדגם, שכונה בסודי-סודות בחצר המפעל בסוליהול, בירמינגהם, “וֶלָאר^, כשמה של חברה-בת קטנה של ליילנד. השם נבחר על-מנת להטעות את המרגלים התעשייתיים. המתכון היה פשוט: רכב בעל יכולות שטח, אך מפנק ונוח מבפנים, ובעל עיצוב חיצוני נעים לעין (עניין של טעם, כמובן). מנוע V8 חלק וגמיש, קפיצי סליל בעלי מהלך ארוך במיוחד, בלמי כוח עם דיסקים בארבעת הגלגלים. כל אלה כבר היו במכוניות כביש, אך שילובם עם שלדת-סולם והנעה-כפולה, הפכו את רכב השטח החדש למשהו שונה.
הריינג'-רובה היה למושא חיקוי לכולם, החל מאז. אנשי השיווק של לנד-רובר לא ידעו לאיזו קטגוריה לשייך את הרכב: כביש-פאר, שטח-שימושי, או הכל ביחד. על כן, המסר העיקרי מאז התמקד ברב-גוניות. שום רכב כבישטח מאז לא השתווה במהלך המתלים ובנוחות הנסיעה גם בשטח, ובמהלך 35 השנים מאז הוצג, לא השתנה הרעיון הבסיסי: רכב-שטח-מפואר.
הריינג' קבע נישה חדשה, ולא מעט מיצרני הפאר, גם אם באיחור ניכר, החליטו ליישר קו עם המגמה. הריינג', שנתפס כמעיד על בעליו שהוא גם עשיר, אך גם שונה ומיוחד, לא יכול היה להישאר לבד לזמן רב. ואכן, התשובות הגיעו. מי במוקדם, מי במאוחר, אך גם ככה הייתה לו, לריינג', עדנה מסוימת כששכן בבדידות מזהרת בפסגת נישת הכבישטח למעלה מ- 20 שנה.
ה-CJ6 של אוטו
