בשבוע הבא, ב-20 ביולי, יחול יום הולדתו (ה-112, אילו היה בחיים) של מי שהיה אחראי לכמה מהמיתוסים הגדולים ביותר של תעשיית הרכב האמריקנית: ארט (Erret) לובן קורד (Cord), שהיה ידוע בכינויו E L. קורד היה האיש ששם על המפה את מותגי אובורן ודוזנברג, שמכוניותיהם מככבות ברשימת החלומות של כל אספן-רכב המכבד את עצמו. אבל המכוניות המיוחדות ביותר שהביא לאוויר העולם נשאו את שמו-הוא.
קורד, תושב קליפורניה, התעניין מגיל צעיר במכוניות והיה מכונאי ונהג-מירוצים חובב, אבל היה יותר מהכל איש-שיווק וסוחר ממולח. כאיש צעיר כבר הצליח לצבור הון מעסקי מכירת מכוניות דרך מספר סוכנויות שהיו בבעלותו, וחיפש מה לעשות בכספו כאשר נתקל ב-1924 בחברת המכוניות אובורן הכושלת דאז, שעמדה על סף סגירה. קורד שכנע את בעלי החברה למנות אותו כמנכ"ל ללא תשלום, בתנאי שינתן לו לרכוש שליטה בחברה אם יצליח להפוך אותה לרווחית. בתוך זמן קצר ניצל את כישורי המכירה שלו והצליח לנקות את מלאי המכוניות של אובורן שעמדו עד אז כאבן שאין לה הופכין. גישתו של קורד היתה שגם מכוניות שאינן יוצאות-דופן מבחינה טכנית יכולות להמכר, ובכסף טוב, אם הן מצליחות לשדר סטייל ויוקרה. כמה מדגמי אובורן שיצאו תחת שרביטו נחשבים ליצירות-מופת עיצוביות והמותג שגשג.
קורד לא נח על זרי הדפנה, וב-1926 – עכשיו כבר כבעלים ונשיא אובורן – רכש את מותג-העל דוזנברג, שמכוניותיו היו ברירת-המחדל לכוכבי קולנוע, תעשיינים עתירי כוח ופוליטיקאים כאחד. תחת שליטתו יצאו לאור דגמי דוזנברג המפורסמים והנחשקים ביותר אי-פעם, המודל J ומאוחר יותר גרסת ה-SJ (לה נוסף מגדש-על), מכוניות שהיו בין המפוארות מהירות והיקרות בעולם באותו זמן. למרות השפל הגדול של 1929, כושר השיווק שלו קורד עמד לו בתקופה בה מכירת מכוניות-יוקרה היתה קשה עד בלתי אפשרית – לפחות בתחילה.
בהמשך הלכה אימפריית קורד ותפחה, והגיעה בשלב מסויים עד ליותר מ-150 חברות בתחום התחבורה: הרשימה כללה את מנועי לייקומינג, יצרנית המוניות צ'קר, תעשיות מטוסים וספינות – הכל תחת חברת-אחזקה שנשאה את השם קורד.
אבל הסיבה העיקרית בגללה עלינו לזכור את א. ל. קורד – לדעתי על כל פנים – איננה מכוניות-היוקרה שלמשך תקופה קצרה כיכבו בפסגת העולם המוטורי. הוא זכאי למקום של כבוד בהיסטוריה בשל המכוניות פורצות-הדרך שנשאו דווקא את שמו-הוא. ב-1929 הוציא קורד לשוק את ה-L-29, המכונית האמריקנית הראשונה בייצור סדרתי (ואחת הראשונות בעולם) עם הנעה קדמית – בהחלט צעד מהפכני המעיד על חשיבה אמיצה ובלתי-שגרתית. ה-L-29 יועדה להוות אלטרנטיבה עממית יחסית לדגמי אובורן ודוזנברג היקרים, אבל דווקא כאן פגע השפל הכלכלי בהצלחת המכונית, והיא יוצרה רק בכ-5,000 יחידות, עד 1931.
ארבע שנים מאוחר יותר החליט קורד, בצעד בזק, להחיות את מכונית ההנעה הקדמית. התוצאה היתה הקורד 810, דומה מכנית ל-L29 אך עם עיצוב יוצא-דופן וחריג שבוצע בידי גורדון בהריג – מעצב מוכשר שיישם כאן את הרעיונות שניסה לקדם קודם לכן כאחד מצוות המעצבים של ג'נרל מוטורס, בסדנה שהקים הארלי ארל ידוע-השם. השבכה הקדמית עם הפסים הקדמיים, סימן-ההיכר של הקורד 810, נדחתה על-ידי ארל בשל היותה כה אוונגרדית בתקופה בה הנורמה האוניברסלית היתה פסים אנכיים. הנעה קדמית עדיין לא היתה קיימת בארה"ב דאז; עוד פרט נדיר היה הפנסים הנשלפים הנסתרים.
הקורד 810 הוצגה לציבור בתערוכת ניו-יורק בנובמבר 1935, והתגובה היתה סוחפת. הבעיה היתה שפיתוח המכונית היה מזורז להפליא: מבסיס מכני למכונית מוגמרת, כולל הערכות לייצור, בתוך כשלושה חודשים בלבד, כמעט ללא ניסויים! כתוצאה מכך סבלה הקורד (שיוצרה, אגב, על-ידי אובורן) מליקויים טכניים: המבנה הבלתי-שגרתי והבלתי מוכר הביא לבעיות. בהתחשב בתנאים, אגב, המכונית היתה מוצלחת למדי, ומהירה מאד. ב-1936 הופיע דגם משופר, ה-812, עם מנוע בעל מגדש-על והספק מוצהר של 170 כ"ס – מספיק מהיר כדי לקבוע שיאי-מהירות.
אבל ב-1937, כאשר אימפריית קורד כבר היתה בדעיכה לאחר שהאפקטים של השפל המתמשך היכו גם בה, נאלץ קורד לעבור חקירה של רשות המניות לאחר שהואשם בטקטיקות בלתי-חוקיות להעלאה מלאכותית של מחיר מניותיו. ביום בו התקבלה החלטת בית המשפט שמצאה אותו אשם מכר א.ל. את הקונצרן כולו בתמורה ל-2.6 מיליון דולרים ופרש לעסקים אחרים (בהם עשה חיל, ומיליונים רבים נוספים). הרוכשים החדשים ביצעו צעדי התייעלות מקיפים שכללו את הפסקת הפעילות הבלתי-רווחית – שמשמעותה היתה סגירת דוזנברג והפסקת ייצור הקורד. עד אז עלו כ-3,000 מכוניות מדגמי ה-810/812 על הכביש.
כיום, גרסאות המרכב היותר-נדירות של של ה-810/812 מחליפות ידיים תמורת מאות אלפי דולרים, אך המכונית רשומה בהיסטוריה ככשלון שסתם את הגולל על פעילותו של קורד. לקח עוד שלושה עשורים לתעשייה האמריקנית להתחיל
להתעניין מחדש בהנעה קדמית. לא שזה הפריע לקורד במיוחד: בנוסף לפעילותו העסקית המוצלחת בתחומים אחרים הוא הספיק להתבלט גם כפוליטיקאי ואף הוצעה לו משרת מושל נוואדה – הצעה לה סירב. הוא הלך לעולמו ב-1974, ורשום בספרי ההיסטוריה כאחד החלוצים של תעשיית הרכב האמריקנית; אם כי החלוץ הזה – ברוח הימים בהם אנו נמצאים – לא ממש הצליח להבקיע...
