המצב רבותי סוריאליסטי. אני יושב במושב האחורי של די מקס צבוע בצבעים המנומרים של הצאלנג'. כל רכבי המסע, 15 במספר, חונים על מגרש הכדורסל של בית הספר האזורי. חשוך בחוץ והשעון מצביע על השעה 9 בערב. למרות זאת חלק מהכיתות עדיין מלאות בתלמידים שמשננים את האלף בית הבלתי אפשרי של השפה העתיקה. כשיצאו ממערכת החינוך, הם ידעו לזהות ולהשתמש באלפי סימנים של השפה (יש כמה עשרות אלפים בסך הכל). מחוץ לכיתות, מסביבי בעצם, עשרות ילדים צוהלים. הם צובאים על חלונות הדי מקס ופורצים בקריאות שמחה כשאני מעלה את תמונתם-הם על צג המחשב הנייד שמונח על ברכי. האמת, לא רק לילדי הכפר הנידח הזה בדרומה הרחוק של סין זה נראה כפלא. גם אני עדיין מתרגש כילד מהעובדה שאני יכול לצלם תמונה ומייד להקרינה על צג של מחשב…
המסע מתקרב לסיום השבוע הראשון שלו והוא אכן מתגלה כאחד המסעות המופלאים בהם השתתפתי אי פעם.
סיכום קצר של הימים הראשונים
איך מתחילים מסע בסין? טסים לתאילנד כמובן. הסיבה היא שזה מקום היצור של מכוניות האיסוזו איתם אנחנו אמורים לבלות את כל המסע. נחיתה בבנגקוק, טיסת המשך לצ'אנג ריי, שינה קצרה לאחר יום ארוך ועלינו על הכלים. חלקם די מקסים מהסוג המוכר לנו בארץ (אם כי מנועם נטול מצנן ביניים, מה שפוגע בהספק), חלקם מיו-7, רכב פנאי על בסיס הטנדר, עליו אכתוב בנפרד. אני מצאתי את עצמי מחלק די מקס עם עמי בן דויד ממעריב ועם נתי שגיא שביומיום מאתר נעדרים בארצות רחוקות והפעם הגיע לראות לאן הם נעלמים. לאחר יום משותף החלפנו את עמי בבתיה שרף, אחות מירושלים ואם לארבעה בנים. בתיה התגלתה כחברת צוות משובחת הן מבחינת העניין והן מבחינת כושר נהיגת השטח שלה שהשתפר מיום ליום בצורה אקספוננציאלית. בעיית הבעיות עם הכלים הייתה (וממשיכה להיות) ההגה הממוקם בצד ימין (בתאילנד נוהגים בשמאל). בסין, ממש כמו בישראל, נוהגים בימין כך שעם הכניסה לשם מצאנו את עצמנו נוהגים בצד ימין – מהמושב הימני של הרכב – וזה ממש לא קל. חצינו את נהר המקונג על דוברה, והגענו ללאוס. הפעם, בניגוד לצאלנג' של 1999, לאוס לא הייתה המטרה אלא מעבר בדרך לסין. כך, חצינו אותה ונסענו צפונה לכיוון לואנג מאן טה. הדרך כולה מהווה אתר סלילה אחד ענק. מדובר בפרויקט ענק רב שנתי, כביש מהיר שאמור לחבר את קון מין, בירת מחוז יונאן בסין, עם בנגקוק שבתאילנד. בכל מקום בו עברנו, ראינו סימני סלילה, חלקם מתקדמים יותר וחלקם פחות. כשהגענו לסין, נסענו על אחד הקטעים המושלמים של הכביש הזה: כביש אגרה מדהים, שלא היה מבייש את המתקדמות במדינות אירופה. סין בתנופה מדהימה רבותי. את זה ניתן היה לראות אפילו באזור יונאן הנידח. בלאוס עובר הכביש דרך כפרים נידחים שעומדים להתנתק מאורח חייהם המסורתי עם השלמתו. בינתיים מדובר באחד האזורים העניים ביותר בעולם. כפרים שחיים היום כפי שחיו אבות אבותיהם לפני מאות בשנים. מגדלים חזירים שחורים וקטנים, כלבים תרנגולות ועוסקים בחקלאות זעירה. כבר הייתי שם באזורים האלו של לאוס – במסע של 99 והיה מדהים לחזור. יש משהו מזקק לב באנשים הפשוטים האלו. משהו שלא מצאתי בשום מקום אחר שבעולם. אבל, כאמור, הפעם חצינו דרך כפריהם במהירות, עם המכוניות המגודלות, הפלאפונים ומצלמות האינסטנט שלנו. חנינו ליד לואן נאם טה הקרובה לגבול סין. למחרת, חצינו את הגבול לסין, לפרובינציה יונאן. הכניסה מרשימה. דרך ארבע מסלולית, בתים חדשים ומצוחצחים, חנויות. סין רוצה וגם מצליחה להסביר לתייר הנכנס שסין זה לא לאוס. והיא לא – ממש לא. המשכנו למאנג-לה עיירה קטנה המציגה כבר סימנים ראשונים של מודרניזציה. הכלים שלנו נבחנים על ידי בוחן שמחליט שהם כשרים ואנחנו מקבלים הרצאה קצרה על האופן בו נוהגים בסין (בצד ימין, עוקפים אך ורק כשהכביש פנוי, לא נוהגים שיכורים או עייפים). חשבתי על ההרצאה הזו יומיים יותר מאוחר כשמיקרו בוס מסמורטט וחסר תאורה הגיח מולי על המסלול שלי מתוך הערפל…(האמת? חשבתי על מזלי הטוב ובלמיו ההחלטיים של ^אבו-רביע^ (שמו הרשמי של הדי-מקס שלי). בנסיעה אנחנו חולפים דרך שדות תה, עצי גומי ולידם מפעל לייצור גומי, ונכנסים ליער גשם ירוק ומדהים. חלק מהצמחים אני מכיר, אבל הגודל, הגודל הזה. אני מנסה לדמיין בליבי מה היו עושה שבט כנען של הצופים אם היו נופלים בידיו במבוקים באורך עשרות מטרים וקוטר של עשרות סנטימטרים…על מנת להתרשם טוב יותר אנחנו עולים על גשר חבלים שמתנדנד לו בגובה של מעל ל-30 מטרים מעל ליער ומגלים שאנחנו קצת יותר רחבים וכבדים מסיני ממוצע. הגשר חורק, מתנדנד, מפחיד – אך נושא את משקלנו בגאון. משם אנחנו מתחילים לטפס בהר, מקבלים טעימה ראשונה של טראסות אורז, מצלמים מעל גשר ו…מצליחים למצוא את עצמנו מטפסים לבד לגמרי בהר בלי רכב לפנינו. בשלב זה, אני ליד ההגה הימני, לידי בתיה. נתי רועה בשדות זרים – קרי – הלך לבקר רכב אחר. הדרך עשויה אבנים שבורות המונחות ביד אומן ומצליחות להווה מצע ראוי לנהיגה תוקפנית וזה בדיוק מה שאני עושה. בצד אחד – תהום עמוקה ובשנייה סלע. הדרך מוגבהת על מנת לאפשר לגשמי המונסון לזרום ולא להציף את הדרך. הרבה מקום לטעות אין וההגה הימני מקשה לבצע פניות ימניות בצד ימין. הנטייה הטבעית אותה גילו כל הנהגים במשך כל המסע היה למשוך שמאלה על מנת לשבת במיקום אליו הם רגילים, מה שהביא פרה אחת פגועה, שלושה צמיגים שמאליים מפוצצים ולא מעט התקפות לב לאלו שישבו לצד הנהג. וכל זה ביומיים הראשונים בסין. אבל באותה עלייה אני מצליח לזרום היטב. אני מבחין ברכב אחד בעקבותיי, מגביר לאט את הקצב ובוחן את תגובותיו במראה. הן טובות, האיש יודע מה הוא עושה. אני משחרר את הרסן ומתחיל לרוץ. דקות ארוכות חולפות, סיבוב רודף סיבוב. קצב הלב עולה ומתאם את זרימת הדם לאדרנלין הדרוש. תהומות חולפות מימין וסיבובים ימינה מרגישים כהברקה פרועה במיוחד של מהנדס רכבות הרים. בתיה מתגלה כע' נהג משובחת. בעצבים של ברזל, ובקור רוח היא מתריעה על מפגעים משמאל ועל תנועה מקרית נגדית אותה היא רואה לפני בגלל מיקומה השמאלי ברכב. אחרי אחד הסיבובים אני מגלה לפני את רכבם של ד^ר צילינסקי, אסף אגמון ואיריס. אני מודיע לנהג האלמוני שמאחורי בקשר שהחגיגה נגמרה ומתחיל לקרר מנועים (את זה של המכונית וגם את זה שלי). היה נפלא. בהמשך הטיפוס אני גם מנסה להסביר לבתיה את מהות הכיף בנהיגה כזו – אך אני חושד שזה מיותר, היא יודעת את זה בעצמה…אגב, הנהג מאחורי מתגלה כאריה הדר, מנוי ותיק של אוטו. יש כבוד. אני נוהג עוד קצת, היום מחשיך ואני מתמוטט מעייפות. בתיה לוקחת את ההגה לשלוש וחצי השעות הבאות ומביאה אותנו בבטחה לבית ספר אזורי שבחצרו נקים את מחננו באותו הליל. למחרת התעוררנו וראינו את אחד המחזות המדהימים שראיתי בחיי והוא מעשה ידי אדם.
