ב-6:34 זינקנו מתל פאחר שברמת הגולן. כ-12 שעות מאוחר יותר עצרנו און, ערן הנווט ואני את הניסאן פטרול המגודל באילת. חייכנו, חילקנו כאפות והרגשנו כמנצחים. 11 שעות של נהיגת שטח, 70 דקות של קטע קישור על כביש 6 ועוד 20 הפסקה מתודית. כל היום דהרנו כנגד כל הסיכויים, רכובים על פטרול סטנדרטי לחלוטין שנעול בצמיגי כביש עדינים ומתלים שלא ממש נועדו למשימה. היינו אחד משלושה צוותי עיתונאים שקיבלו מכוניות מחברת ניסאן כדי שנוכל להשתתף ולחוות בצורה בלתי אמצעית את חווית הראלי שניסאן פרשה עליו את חסותה – ^ראלי ניסאן חרמון אילת ע^ש דורון לב^. הצוות שלנו כלל את און יעקובסון כנציג מעריב, ואותי. שנינו בעלי יצר ועבר תחרותיים, און בעל קבלות לא מעטות הן בנהיגת מרוץ והן בהדרכת נהגים בנהיגת ראלי וכביש. לשנינו זו היתה פעם ראשונה באירוע כזה ולשנינו לא היה מושג אמיתי מה בדיוק צריך לעשות כדי לנצח בראלי כזה. ורק נווט היה חסר, ולכן צרף אלינו יקי, המארגן, את ערן סדן המנוסה – איש נעים ושקט ובעיקר נווט מעולה. היינו אמורים לקבל את הפאת'פינדר, אולם ברגע האחרון הוא הוחלף בפטרול – גדול, כבד, מסורבל יותר ובעיקר איטי יותר – לא מתכון מוצלח לראלי דווקא. עורך אוטושטח, רוני נאק לא התרגש. ^כדי לנצח בראלי חייבים לסיים^ אמר, ולפטרול סטנדרטי סיכוי טוב יותר לעמוד במשימה בזכות חוסנו העדיף. החיזוקים של רוני החזיקו מעמד בדיוק עד לרגע בו נכנסנו לשטח הכינוס והבדיקות הטכניות בכפר בלום. אף לא אחד מהחברים הרבים של און או שלי נתן לנו סיכוי להגיע לאילת. נקודות התורפה, כך המבינים, הם הבולמים הרגילים ש^לא יעמדו בעומס של ראלי כל כך ארוך^, וצמיגי הכביש דקי הדופן ^לא תצליחו לרדת איתם מרמת הגולן, הסלע הראשון – וקרעתם צמיג.^ ולנו, אבוי , היה רק צמיג רזרבי אחד... און הציע להעלות את לחץ האוויר בצמיגים ^שיתנגדו יותר לסלעים המשוננים^. אני לא הייתי משוכנע. קיבלנו עצות לכאן ולכאן. לבסוף, שאלתי את איציק ^הקוסם^ מיני. ^נפחו עוד PSI5 ו...תתפללו^ פסק הקוסם. ליתר ביטחון החלטנו און ערן ואני על האסטרטגיה בה ננהג במרוץ: לאט תוך שמירה מרבית על המכונית בתוואי השטח הקשים לצמיגים, מהר ככל האפשר בשטחים בהם אין סיכוי לקרוע צמיג.
כשהלכתי לישון בלילה, לא היה ברור לי אם נצליח להגיע למחרת לאילת, ^רק תוריד אותנו בשלום מרמת הגולן^ מלמלתי לאון, שהוחלט שינהג ראשון – היתר כבר יסתדר. אמרתי – ולא ידעתי מה אמרתי. התעוררתי מוקדם בבוקר, מלא מרץ וגדוש אדרנלין. און התיישב כמוסכם ליד ההגה. הוא זינק בקצב מהיר, מהיר ככל שאפשרו התנאים. תוך דקות כבר עקפנו את הסופה שזינקה 2 דקות לפנינו...פתיחה מבטיחה. ההמשך גם קיים. כשהגענו לשטחים עטורי סלעים, און האט לקצב הליכה תוך מלמול ^אין מה לעשות, חייבים לשמור על הצמיגים^, כשהמסלול נפתח – הקצב גבר וחוזר חלילה. שתי ה^תקלות^ היחידות שעיכבו אותנו היו אוטובוס מטיילים שחסם את דרכנו ועלה לנו בדקות יקרות, ושלפוחיות שלא דאגנו לרוקנן בזמן ואילצו אותנו לעצור. עם זאת, הגענו לגמר הסטייג' הראשון במיקום טוב אחרי שעקפנו לא מעט מכוניות ולא נעקפנו כלל. קטע קישור על כביש 6 העביר אותנו לצדו השני של אזור המרכז העמוס. און עשה את שביקשתי ממנו ויותר. הוא הוריד אותנו מרמת הגולן והעביר לידי את ההגה כשהמכונית, הצמיגים והמיקום שלנו במצב טוב. בגזר זינקתי אני לסטייג' השני. תחילת הדרך עברה בשבילי יערות וזה היה המקום שלי ^להרביץ^ וליהנות, תוך ניהול משחק חתול ועכבר עם דיסקברי לבן (שבדיעבד זכה בראשות הקטגוריה). כשהשטח הפך לקשה לצמיגים – הם חלפו על פנינו, כשהשטח נפתח – חלפתי על פניהם. ^בירבור^ קצר של ערן הוביל אותנו לשדה חרוש והדיסקו נעלם, רק כדי לחזור ולהופיע ליד דביר. אך שם נאלצנו לעצור לתדלוק ולא ראינו אותו יותר עד לקו הסיום. המסלול הוביל אותנו ליד גדר הבסיס נבטים באזור טרשי ורע מאוד לצמיגים. נסעתי לאט וניסיתי להימנע מחריצים. המהירות האיטית הורידה מהדריכות והחזרתי את ההגה לאון. הוא העלה אותנו לערד והוריד אותנו כמעט עד לכביש הערבה. המתחרים היחידים שראינו במשך הקטע הארוך הזה היו רוכבי טרקטורונים (שפעם אחת נאלצנו לרדת מהפטרול הממוזג ולסייע להם בדחיפה לטפס במעלה קשה במיוחד) ואת הרכב של ה^הילוך השישי^ שחלף על פנינו בקטע בו הייתי איטי וזהיר במיוחד – כאילו לא התקדמתי כלל. חזרתי לנהוג, עקפתי מספר מטיילים, ונכנסנו לנחל אמציה, שם התחילה החגיגה. מצע הנחל מורכב מאבנים עגולות ולא גדולות מדי, מה שאפשר לי, סוף סוף אחרי שעות ארוכות, ללחוץ על הגז ולתת לג'אמוס הגדול לדהור במהירויות המתאימות לראלי. כביש המערכת אליו הגענו היה טוב עוד יותר. לחצתי כמה שניתן ואון שלא יכול היה עוד להתאפק החליף אותי ועשה מה שהוא עושה יותר טוב מכולם: החזיק את האוטו על המהירות המקסימלית שלו ללא החלקה או הוצאת זנב. ממש לקראת הסוף, השגנו את נהגי ה^הילוך השישי^ שממש לא הבינו מאיפה צצנו להם...כ-20 קילומטרים אחרונים בואדי החזירו אותנו למצב של ^שמירת צמיגים^ כי הרי אין טעם לעשות את כל 600 הקילומטרים הקשים האלו כדי להיתקע בישורת האחרונה עם שני צמיגים קרועים...צוות ^ההילוך השישי^ שב ופתח עלינו פער של 2-3 דקות וסיים על הפודיום דקות מעטות לפנינו...לו רק ידענו...
אבל בקו הסיום ידענו דבר אחד, לקחנו על עצמנו משימה שמעטים האמינו שניתן לסיים אותה, וסיימנו, כמו גדולים, במקום הרביעי (!) בקטגוריה בה התחרו 15 כלים. רק 12 דקות אחרי הצוות שזכה במקום השני בקטגוריה. וואו.
אני רוצה לשוב ולהדגיש את מהות ההישג. הפטרול הוא רכב מגודל וכבד (2.5 טון). זה רכב מעולה לטיולי שטח קשים בהם הוא יספק נינוחות וכושר עבירות מפתיע – אבל כאן קבע השעון, וזה לא בדיוק הצד החזק של הפטרול...ועל הצמיגים והבולמים הסדרתיים כבר כתבתי. אז למרות שהאטנו ושמרנו על שלימות הרכב והצמיגים, סיימנו במקום רביעי ומאוד קרובים לפודיום...
את מסיבת הניצחון הפרטית שלנו, עוד לפני שידענו את התוצאות הסופיות, חגגנו במסעדת בוסטון פיש אנד גריל שעל טיילת מלון רויאל ביץ'. אנה אשתי ושירי, חברתו של און, שהגיעו בטיסה מתל אביב ושלושתנו, שהגענו בדרך יותר ארוכה. לא חלצנו פקקים מבקבוקי שמפנייה אבל הבירה הייתה קרה ומשובחת, טעימים היו גם הדגים והסטיקים שבלסנו אחרי יום שלם של חטיפי אנרגיה ומים...
וכאן המקום לתודות. תודה ליקי שקרל וצוותו על ארגון שכמותו לא ראיתי בישראל, למשפחת דורון לב ז^ל שבחרה בדרך כה יפה להנציח את יקירם שנפל, ליבואני ניסאן על החסות העיקרית לראלי (כי בלי נותן חסות רציני לא ניתן להרים אירוע כזה) ועל האפשרות שנתנו לי להתנסות באירוע כמשתתף, לכל נותני החסות האחרים ואחרונים חביבים לערן סדן ואון יעקובסון שבנוסף למקצוענות הגבוהה שלהם, היה גם כיף לבלות איתם לילה קצר ויום ארוך במיוחד.
אני מתכוון לחזור בשנה הבאה עם אותו הצוות – ומכונית מתאימה יותר.
