לב.מ.וו סדרה 3, גם ממשפחת E36 של שנות ה-90', יש אצלנו בעיית תדמית קלה. אבל אותה בעיית תדמית היא גם זו שעושה לחבר א' את החיים לקלים. ה-E36 הפתוחה שלו, על צבעה הצהוב הבולט בשטח, נראית כמו – תסלחו לי – ב.מ.וו-וואחשים ממוצעת, כולל קיט-חצאיות וג'נטים-פלוס-צמיגים שבדרך כלל מסווים איזה 318 אוטומטית. למי שאינו ממש בעניינים, ובהעדר סמלים חיצוניים כלשהם, היא לא אומרת הרבה.
וטוב שכך. יש מקרים בהם ממש מיותר להזמין עודף תשומת-לב.
ב.מ.וו M3 זה לא בדיוק משהו שגדל על העצים, אפילו לא באירופה עתירת היורו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ב-M3 קבריולה, בודאי ובודאי כאשר מדובר בישראל. מסיבה זו בדיוק, זקפתי גבה כאשר נחתה בחלקי – כמו תפוח-אדמה חם ורוחש חמאה מתובלת עם פלפל ריחני שזה עתה נגרס – המשימה החריגה הזו: קח סיבוב על M3, תביא כתבה וצילומים. מה זאת אומרת איפה? כאן, בישראל. כן, M3 אמיתית, אותנטית. יש תעודות. ויש גם גג נפתח... בשלב הזה החלטתי להפסיק ולבדוק את שיניו של סוס-המתנה הבאווארי הזה.A man's got to do , וכו'.
חיי סלבריטאות
גרסת ה-M של סדרה E36 נולדה ב-1992 וחיה עד 1999. הקבריולה הצטרפה לקופה ב-94'. ה-M3 שלנו היא מודל 1998, עם מנוע 3.2 ל' בעל 321 כ^ס, ללא עזרי נשימה-מאולצת כלשהם: הבסיס הוא סל^ד, והרבה. התיבה בת 6 הילוכים, עם קלאץ' של ממש, תודה לאל (זוכרים? הדוושה השלישית שם משמאל?); אז עוד לא הומצאה תיבת SMG ושאר בני-דודיה הפסבדו-ידניים.
ההיסטוריה הספציפית של הקבריולט זהובת-התלתלים שכאן מעניינת למדי: היא החלה את חייה בבעלות ב.מ.וו עצמה, ואף כיכבה בתערוכת פרנקפורט 1997 בטרם ירדה לכביש כדגם 98' שבילה את עתותיו בקידום-מכירות כזה או אחר; חיי סלבריטי קלים בדגמון בתערוכות, מסיבות, יחסי ציבור, אתם יודעים. א' מצא אותה לפני קצת פחות משנתיים במסגרת חיפושים אינטנסיביים אחר מכונית ראויה ליבוא אישי, וכבר אחרי סיבוב קצר ידע שזה זה.
גם אני. גלישה למושב הנהג מגלה פנים שגרתי למדי של סדרה 3, אם כי גדוש במלוא רשימת האופציות שהיו אז אפשריות. יש אפילו בקרת שיוט. כן, ברכב ידני. המושבים הם הרמז העיקרי לכך שיש לנו עסק עם משהו יוצא דופן: עמוקים, תומכים, מתוכננים למשעי. הם גם מרווחים, נוחים, לא מעיקים. בול.
לישראל לא יובאה מעולם M3 באופן סדיר, מיותר אולי לציין, וכך המפגש שלי עם הצהובה הוא גם הראשון שלי עם הזן בכללותו. בהתאם לתדמית שהצטיירה לי בראש אני מצפה למנוע נוהם, מתלים בועטים וטמפרמנט עצבני וקצר-פתיל; מה גדולה ההפתעה כאשר, כבר בתוך מאות המטרים הראשונים, אני מגלה חתלתול ממושמע. המנוע חלק ומשיי, ההילוכים נהדרים, המצמד סביר בהחלט, לא חסר כוח בסל^ד נמוך, והמתלים עובדים וסופגים. ^תגיד^, אני שואל את תומר הצלם, הדחוק מאחורי א' במושב האחורי, ^גם לך נוח שם מאחורה^? כן, גם לו.
מתברר שה-M הזו יושבת על חישוקי ^17 צנועים, עם צמיגים כלל לא קיצוניים – 225/45 מלפנים, 245/40 מאחור. היום כל האצ'בק פושרת מגיעה עם חישוקים באותו קוטר וצמיגים בחתך דומה. והמתלים? איזשהו רצפט-קסם בווארי. אין לי הסבר אחר.
הו, כן
בכביש הפתוח אני מצליח להשתחרר סוף-סוף מכבלי התנועה הסובבת, נושם לרווחה, ולוחץ. הווווווו... כן. עוד. כן. איזה מנוע נפלא. אין כאן הדחיפה המתפרצת והמיידית של אימפרזה-טורבו, נניח: כאן צריך לעבוד בשביל הביצועים, בדרך המסורתית של סל^ד ומוט ההילוכים. שיא ההספק מגיע רק ב-7400, ולמנוע אין כל בעיה לשהות בסביבה הזאת – ואז גם מגיעים, מהר מאד, למגבלת ההיגיון (ואורך חיי הרשיון) על כביש ציבורי. הנתון הרשמי לתאוצה מעמידה ל-100 קמ^ש – בגרסת הקבריולה! – הוא 5.6 שניות, טריטוריה של STi, והמהירות המרבית היא 250 קמ^ש. לא שאנחנו הולכים לבדוק את הנתונים האלו היום.
המעניין הוא שלמרות האהדה לסל^ד, לא ממש חייבים לקרוע לאוטו את האימא של השסתומים כדי להתנהל מהר. המנוע מתגלה כגמיש במפתיע, ואת מרבית כבישי אזור פלשת אפשר לעשות בהילוך שלישי בלי להזדקק להורדת הילוך גם בעיקולים היותר-איטיים. מאוחר יותר, חזרה במשרד, אני נדהם לגלות ששיא המומנט, 35.7 קג^מ, מתקבל כבר ב-3250 סל^ד!
היא גם שקטה, ה-M הזאת, עם צליל חלק ומוצנע שהופך להיות משמעותי רק כאשר הסל^ד עולה מעבר ל-5000. אבל אז זהו צליל בלתי-מוכר, גבוה וחודר, תוצאה של תחומי-סל^ד שנדיר לבלות בהם יחד עם שישה צילינדרים טוריים; שונה בהרכבו מהנהימה החרישית של מנועי V6 שגרתיים, בודאי ובודאי מהנביחה המתכתית, השטוחה והחובטנית של מנועי הבוקסר של פורשה. מין יללה דקה של איזו רוח-רפאים רדופה, שבהורדות הילוכים עם גז-ביניים (הרגל של שנים, מה לעשות) גורמת לשיער עורפי לסמור קלות, למרות שהמכונית רחוקה מלהיות רועשת. וואוו.
זורמת
מי שתחום, כמו רובנו, בתוך עולם מכוניות הספורט הישראלי יגלה משהו חדש ושונה במכונית הזו. אין לה את החיוניות התוססת והחיה-בידיים של קליאו ספורט (לפחות בגרסתה הראשונה), או האיום התמידי ומשורג-השרירים הטמון ברעם המפלט של כל אימפרזה, או השידול-לדבר-עבירה שהוא עצם מהותה של S2000. את המכונית הזו לא תרקיד על הכביש, לא תקפיץ כרצונך במשחק הגה-דוושות: היא זורמת מפנייה לפנייה במשהו שקרוב לחושניות, מלטפת את האספלט ברכות מפתיעה, ו... מהירה באופן מטעה. רק מבט חטוף במד המהירות, ובריחת זנב פה ושם תחת מצערת פתוחה, מלמדת על הקצב המהיר-באמת בו היא מכסה אספלט סלול. כאשר א' עצמו נוהג בה, תענוג לשבת לידו: תנועות חלקות ומדודות, החלפות הילוכים שמתחברות לרצף אחיד וזורם, עבודה רגועה ושקטה מאחורי ההגה. מתאים בדיוק למכונית.
מי שרגיל להאצ'בקים קטנים ועצבניים לא יאהב, אני מניח, את תחושות ההיגוי ותגובות השלדה: קודם כל זו מכונית גדולה, כמעט 1600 ק^ג בגרסה זו, על בסיס גלגלים של 271 ס^מ. שנית, ההנעה אחורית (בדיוק היכן שהיא אמורה להיות, אם תשאלו אותי). ושלישית, היות ואנו ב-M פתוחה, ההיגוי רחוק מלהיות חד ומיידי. אפשר ממש להרגיש את המרכב מתעוות בעת הפניית-ההגה הראשונית; הישארות בקו הנבחר דורשת עוד קצת סיבוב של הגלגל (הנהדר לכשעצמו, אגב) מעבר למה שהייתי מצפה, וההיזון-החוזר לא ממש, אתם יודעים, חוזר. רק אחרי שהמרכב מתייצב בהתאם לכוחות-הג'י הפועלים עליו חוזר ההגה לשדר מידע – ואז אני יודע היטב מה קורה מלפנים, גם אם לא ברמת דיוק ורגש שהייתי מצפה ממכונית הנושאת את האות M. לעומת זאת, קל מאד להרגיש מה קורה בזנב, דווקא: החלקות הן עניין קל להפליא לתיקון, ולא רק בגלל בסיס הגלגלים הארוך אלא כי יש תחושה שרגל ימין מחוברת ישירות לגלגלים האחוריים. מיותר לציין שלתכונה כזו יש נטייה לקיצור חיי הצמיגים, שם מאחור...
בגלל הרכות הבסיסית הזו ה-M היא מכונית מאד סלחנית, ויחסית גם מאד – כאמור – נוחה: בהחלט מכונית ספורט ליומיום, כולל מקום לילדים מאחור ותא-מטען סביר. אבל כל תכונות ההיגוי והמסרים שהשלדה שולחת משתנים לבלי היכר כאשר מרכיבים את הגג הקשיח. מדובר באבזר ייעודי וייחודי ל-M הזו, שלא הוצע בגרסאות הקבריולה הרגילות של הסדרה: זהו גג כבד מיוצר בדייקנות, המתחבר למקומו דרך מנופים ותפסים איתנים וחסונים. מדובר בפריט שמחירו, תחזיקו טוב, כמה עשרות אלפי שקלים, אבל הוא משנה מהותית את אופייה של המכונית. ההיגוי, הנוקשות, החדות – עכשיו היא תואמת בדיוק את הציפיות שבלוטות-הריר שלך מייצרות כאשר הן שומעות ^M3^. ישירה, נושכת במידה, עדיין לא קופצנית או עצבנית, אך בהחלט יותר מהירת-תגובה. ממש שתי מכוניות במחיר של אחת.
כאב
אבל איזה מחיר... אאוץ'. א' מציע את ה- M שלו למכירה כיום, בכאב לב רב. שינויים בהרכב המשפחתי (מזל טוב, אגב) מחייבים אותו להחליפה ברכב קצת יותר פרקטי – למרות שהוא לא מוותר על תיבה ידנית, ואפשר להמר שגם המכונית הבאה תהיה משהו פיקנטי. איש כלבבנו. כמה, תשאלו? בואו נגיד ככה: אם תרצו להזמין M3 פתוחה חדשה בסוכנות המקומית, התענוג יעלה לכם משהו כמו מיליון עגול, פלוס מינוס. תעשו את החשבון לבד.
