קבוצת ניסאן הרשמית מסתערת השנה על ראלי הדאקאר עם לא פחות מארבעה צוותים. הרכב הקבוצה החזק כולל את ארי ואטאנן, אלוף העולם ב-WRC וארבע פעמים מנצח הדאקאר בעבר; התגלית החדשה מהשנה שעברה, ז'ינייל דה-ויליירס (חמישי בדאקאר 2003 ומנצח ראלי מרוקו); איב לובה, אלוף צרפת בראלי לשעבר; ותגבורת טריה ומשמעותית בדמותו של אלוף עולם נוסף לשעבר ב-WRC, קולין מקריי. החתמתו של מקריי התאפשרה לאחר שהודיע על שנת שבתון מאליפות הראלי העולמית, שם נהג בשנה האחרונה עבור קבוצת סיטרואן. בשנה שעברה החלה ניסאן בתכנית 4-שנתית רבת היקף של השתתפות במירוצי ראלי מדבריים, כחלק ממדיניות גלובלית של קידום תדמית והדגמת יכולת בתחום ה-4x4. המעניין הוא שניסאן בחרה להשתמש בטנדר כבסיס לרכב-מדבר תחרותי. כאשר יצרן ראשי בוחר בטנדר כרכב-הראלי הרשמי שלו, אפשר לנסות ולהבין למה לעשות דבר שכזה – או פשוט לשבת מול הטלביזיה ולהנות מהתוצאות. כל מי שראה את ארי ואטאנן מלהטט עם הניסאן-פיקאפ המדהים בראלי דאקאר האחרון, יודע בדיוק על מה אנחנו מדברים. הטנדרים האולטרא-משופרים של ניסאן (מנוע מרכזי!), נהוגים בידי ואטאנן והתגלית הדרום-אפריקאית ז'ינייל דה-ויליירס, אמנם לא יכלו להוות תחרות של ממש לפאג'רו-אבולושן של פטרהנסל ומסואוקה, אבל בהחלט הצליחו במשימה חשובה לא פחות: לגנוב את ההצגה למכונות המירוץ היעודיות והיקרות של מיצובישי. במהלך השנה האחרונה מיעטה קבוצת ניסאן הרשמית להשתתף בתחרויות, ועד אוקטובר נטלה חלק רק בראלי מרוקו בו גם ניצחה עם דה-ויליירס (זה, אגב, היה ראלי בו השתלטות הטנדרים היתה כמעט מוחלטת – ניסאן נטלו מקומות 1 ו-4, סוזה עם המיצובישי סטראקאר סיים שני, ובמקום השישי הגיע מניילדי עם טנדר 4x2 ^פרוטראק^). בינתיים היתה עסוקה ניסאן בשיפור מהותי בטנדר-הקרב שלה, שכן היה ברור כי בתצורתו המקורית אין לו סיכוי לנצח במירוץ-היעד האמיתי, דאקאר 2004. אפילו ההשוואה ל-L200 ^סטראקאר^ הותיק של סוזה, שאינו מורץ רשמית על-ידי מיצובישי, לא היתה מחמיאה – לפיקאפ של ניסאן היה בסיס גלגלים ארוך של 2.95 מ', וסרן אחורי קשיח. לסטראקאר 2003 שכבר התחרה בדאקאר היה בסיס גלגלים קצר משמעותית, 2.70 מ', מיתלים אחוריים נפרדים, מפסק גלגלים רחב בכ-10 ס^מ – ואורך כללי קצר בכ-60 ס^מ! במרוצת 2003 גם קיבל הסטראקאר מנוע מוגדל של 4.0 ל' במקום 3.5 ל', אותו מנוע שנשתל גם בפאג'רו-אבולושן. רק מיקום המנוע המרכזי נתן יתרון לניסאן, בזכות חלוקת משקל עדיפה ומרכז כובד נמוך יותר. לקראת התחרות האחרונה של 2003, ראלי האמירויות באוקטובר, השיקה ניסאן את הפיקאפ החדש והמשופר, תוך הכרזה כי התחרות תשמש כהרצה בלבד לטנדר החדש. השינוי במראה החיצוני דרמטי: הרכב קוצר בכ-20 ס^מ, וקיבל חיפוי אוירודינמי על גבו יחד עם כנף אחורית ענקית. מתחת למרכב חבוי בסיס גלגלים שקוצר ב-15 ס^מ, ל-2.80 מ' – עדיין ארוך ב-10 ס^מ יחסית למיצובישי, אך הכרחי בגלל מיקום המנוע המרכזי. מבט מאחור חושף את חיבורי המיתלים האחוריים, שהפכו לעצמאיים עם עצמות-עצה ענקיות. הרוחב הכללי צמח בכ-15 ס^מ, ל-2.00 מ' – כמעט בדיוק כמו הסטראקאר. תא הנוסעים הפך למרווח יותר. ביחידת ההנעה לא חלו שינויים – עדיין מנוע ה-VQ של ניסאן, V6 בנפח של 3.6 ל' עם כ-270 כ^ס ב-5,000 סל^ד, ומומנט מרבי של 36.7 קג^מ ב-4,000 סל^ד; התיבה היא סקוונסיאלית בת 6 הילוכים. גם כאן מעניין להשוות עם ה-L200 של סוזה, בעל נתונים דומים מאד – V6 בנפח 3.5 ל', עם מעט פחות הספק ומומנט, 260 כ^ס ו-36 קג^מ, אך עם טווח-סל^ד רחב יותר: המומנט המרבי מתקבל כבר ב-3,500, שיא ההספק ב-6,000. גם מיצובישי משתמשים בתיבה סקוונסיאלית בת 6 הילוכים. משקל שני הכלים עומד על המינימום המותר בקטגוריה, 1,750 ק^ג. ראלי האמירויות היה טבילת אש בהצלחה מעורבת עבור הפיקאפ המחודש. לגבי הפוטנציאל והמהירות לא היה ספק: דה-ויליירס הוביל בתום היום הראשון, כשהוא משאיר מאחוריו את הפאג'רו-אבולושן של פטרהנסל, הבאגי של שלסר, ה-X5 של דה-מוויוס והסטראקאר של סוזה. גם ואטאנן היה חזק בתמונה בשלב זה. אבל תקלות טכניות מהיום השני ואילך דרדרו את שני נהגי ניסאן מטה בדירוג, ובסופו של דבר פרשו שניהם. אנשי ניסאן לא נשמעו מודאגים במיוחד – הראלי שימש בדיוק למטרה זו, של גילוי ותיקון מחלות ילדות. לדאקאר מגיעה ניסאן עם תקוות גדולות – ואולי טנדר-השטח האולטימטיבי.