כמו כל כתבה על ספורטיבית היסטרית, גם את הכתבה הזו אפשר היה לפתוח באלף ואחת דרכים לפחות; יכולתי לספר לכם איך דקות ספורות אחרי שירדתי מהאימפרזה מצאתי את עצמי מועך ללא הועיל את דוושת התאוצה של המיאטה האומללה שנבחנה במקביל – אוטו עם כ-200 כ^ס שמגיע למאה קמ^ש במשהו כמו 6 שניות – וממלמל ^האוטו לא נוסע, האוטו לא נוסע...^; חשבתי לפתוח בתיאור מפורט של אגלי הזיעה הקרה ששטפו אותי בזמן שנצמדתי למושב הנוסע, אחוז אימה ומתכווץ לגודל של נמלה, ממש לפני שבעל הרכב מגיע לפנייה ב-250 קמ^ש או משהו כזה; רציתי גם להזכיר את הפסים האדומים שהותירו חגורות הבטיחות על גופי לאחר בלימת הדגמה איומה, ואולי לשתף אתכם ברעד הבלתי רצוני שתקף אותי כשדידיתי לעברו של רני, שיכור מחמצן מוגדש, ומנסה בשפה עילגת ובמשפטים קטועים להסביר לו עד כמה המכונה הזאת מדהימה.
אבל בחרתי דווקא בקטע לא אופייני לנהיגה ^אמיתית^, כמעט לא רלוונטי למציאות, שלא מסביר דבר וחצי דבר על יכולתה של המכונית. קטע שיהיה ממש חשוב רק למתי מעט חובבי דראג-רייסינג ^נלעגים^ אבל יסביר לכם בצורה הכי טובה מדוע אני מזיל עכשיו ריר על המקלדת.
זה היה כבר ממש לקראת סוף המבחן. בעל הרכב רצה לבדוק בכמה שניות מגיעה התפלצת מאפס למאה, ואני הייתי מעט סקפטי שמא תושג תוצאה הלא-מלהיבה. ^כשתרגיש את המכה באחורי הראש תפעיל את השעון^ הכין אותי בעל הרכב. הסל^ד טיפס לסטרטוספרה וצליל המנוע הפך לפס קול מלחמתי, מלווה בפיצוצים ותימרות עשן. הקלאץ‘ שוחרר, והצמיגים הסתחררו קלות על אספלט המנחת המרופד חול דק, ממש כמו טלפי חיה המנסה להיאחז ללא הצלחה. ואז כהרף עין, ננעלו ציפורני הגומי בקרקע וכל שערי השאול נפתחו. ההכנה המנטלית לא עזרה לראש למנוע את ההטחה למשענת, וכשבעל הרכב צרח ^מאה! מאה!!^, עוד הייתי בערפול חושים מההאצה.
את הסטופר עצרתי באיחור רב על תוצאה מופרכת של 4.16 שניות (!!), וללסת שלי לקח עוד זמן רב על מנת לחזור למקומה. אלא שלפני שהספקתי לחשוב על מדידה ראויה, כבר יצאנו לסיבוב נוסף. לבסוף, רשם הסטופר את התוצאה הלא תיאמן של 3.2 ש‘. וכאן, הייתי כבר זקוק למנוחה נפשית. המוח פשוט עבר לעומס יתר ולא הפסיק לתהות מה היה קורה אם האחיזה היתה טובה יותר, אם הגדישה הייתה כמתוכנן, או איך לעזאזל מצליחה המכונה להתמודד עם הכוח העצום הזה בצורה כל כך מוחלטת בכל סוג של נהיגה.
סימפטום
כמו אצל רבים אחרים, תקף החיידק המוטורי את בעל הרכב בגיל צעיר מאוד. משם, הדרך לאימפרזה הייתה ארוכה ומגוונת. מפיאט 850, דרך אלפא סוד ואונו טורבו משופרות – הכל עבור מטרה אחת עיקרית: מיאוצי קו ישר. אולם בניגוד למה שנהוג לחשוב, זה ממש לא הופך אותו לחד גוני בסגנון נהיגתו או בנטיותיו המוטוריות, ובין היתר הוא היה בעליה של המזראטי אינדי היחידה בארץ והתחרה במרוצי אשקלון.
את האימפרזה רכש כחדשה ב-99‘, ומיד פצח בשיפור ושיפוץ. אולם בניגוד לרבים אחרים טיפל תחילה דווקא במתלים ובשלדה, כמו שכתוב בספר; מערכת הבלמים הוחלפה לאחת מתוצרת ^טארוקס^, הכוללת דיסקים מחוררים ומחורצים בקוטר 310 מ^מ, ועם 6 בוכנות לקליפר מלפנים. המוטות המייצבים הוחלפו לצמד בעובי 23 מ^מ ואליהם הצטרפו צמד מוטות חיזוק עליונים (Strut brace) מהמדף של STi – האחורי מאלומיניום והקדמי עשוי סיבי פחם להתפאר. בהמשך, חיפש עד שמצא סט בולמים-קפיצים נדיר הלקוח מאימפרזה 22B. לאלו נוספו משולשים מחוזקים, ובעיקר, דיפרנציאלים ננעלים מלפנים, מאחור ובמרכז, עם חלוקת כוח משתנה. לסיום, הותקן סט חישוקי ^17 יפהפיים וקלים במיוחד מתוצרת OZ (סופרלג'רה).
ליחידת 2.0 הליטרים המקורית הורכב קיט “Stroke” שהעלה נפח ל-2.2 ליטר, וההספק עמד על כ-400 כ^ס. אולם לדעתו הוא לא היה מספיק חזק (?!) במהירויות גבוהות ולא הצליח לעמוד בשורה הראשונה של מפלצות התאוצה. מה שהצריך נקיטת צעד קיצוני; מאוסטרליה הובא מנוע 2.5 ל‘ שעבר בנייה ופיתוח מחודש (Blueprinting), עם מכלולים פנימיים שהותאמו במיוחד. המזרקים תפחו ליחידות בנפח 850 סמ^ק, וקפיצי השסתומים הוחלפו לכאלו מטיטניום. מגדש הגארט T3/4 עבר שינויים מיוחדים לבקשתו, ואליו הותאם מצנן ביניים ענק המותקן בחזית. סעפת פליטה 4 ל-1 בקוטר ^3 ומתוצרת HKS הותאמה (עם שני דודים; כדי שהרעש ביומיום יהיה נסבל...), ועל כל המישמש הופקד מחשב Motec M800. כרגע עומד לחץ הגדישה על 1.1 באר וההספק המוערך הוא 450 כ^ס, אך אין לנו דרך למדוד זאת בארץ (בגלל נעילת הדיפרנציאלים העצמאית). את העוצמה מעבירה לגלגלים תיבת ^Dog” לא מסונכרנת (פרט להילוך חמישי, לשיוט), עם גלגלי שיניים ישרים וקלאץ‘ מחוזק.
בקרוב תאמיר הגדישה ל-1.7 באר, מה שיעלה את ההספק לכ-550 כ^ס, תותקן מערכת הצתה MSD ויוחלפו חלקי פח שונים לקרבון. אם זה לא יספיק, הוא יתקין הזרקת ניטרו ויעלה עד ל-700 כ^ס, בתוספת צמד כנפי המראה קטנות – הכל עד שיוכתר למלך הדראג הבלתי מעורער.
פתרון נפשי
לאחר כמה הדגמות קטנות שמותירות אותי עם כאבים גדולים, מפנה בעל הרכב את עמדת הקפטן ומתיישב במושב הנוסע ספוג הלחלוחית. אני אוחז את גלגל הספארקו הנפלא ולומד אט-אט לתפעל את תיבת ההילוכים הייחודית. מהלך הידית קצר להחריד וכיוון שאין סנכרון נשמעת חריקה מחליאה בכל העברה. הסוד לתפעול ללא חריקות הוא כדלקמן: (א‘) דאבל קלאץ‘ בהעלאת הילוך נינוחה (ב‘) דאבל קלאץ‘ עם גז ביניים בהורדה נינוחה. כל שילוב אחר יגרום למחאות מכניות נמרצות, וגם זה לא היה כה נורא, אם לא היה צריך לרסן באותו הזמן עדר כה מטיל מורא. (ג‘) בנסיעה מהירה, שכחו מסעיף א‘ וב‘ והתרכזו הרחק קדימה כי בקרוב מאוד תהיו שם. בעומס תתפעלו אותה איך שאתם רוצים, היא תוכננה לעמוד בזה, ותשתדלו להיות החלטיים אך בו בזמן עדינים.
כשכבר התיידדנו (אני ובעל הרכב, לא אני והתיבה), והכבישים נפתחו, החלה הסובארו האימתנית לשעוט קדימה בעוצמה מועכת צלעות, כאילו שמישהו פשוט בעט בה מאחור. הכוח המתפרץ הזה יורה את המפלצת הכחולה קדימה בשאגה כל אימת שהסל^ד נושק לקו 4,000 הסל^ד, וזה לא משנה אם זה הילוך שלישי או חמישי, התאוצה מהממת את החושים באותה מידה – כאילו אין צורך להוריד הילוך כלל. הכבישים הפתוחים כבר מזמן אינם כאלה, ומפגעים על ארבעה גלגלים מתקרבים כל העת כמו במשחק חלל ממיטב הז‘אנר. רק שכאן לא שולחים ^פוטון טורפדו^ להשמדה, אלא לוחצים על הדוושה האמצעית בחוזקה להימנע מכך. המיידיות בה עוברים מטיסת-על-חלל לעוצרים-לעשן-סיגריה, מוציאה את האוויר מהריאות ואת העיניים מהארובות, ותסלחו לי, אבל סיגריה כבר לא תעשנו, לא היום. חבל רק שתחושת הדוושה פוחתת במהרה והבלמים המחוזקים מתחממים ומגלים סימני דעיכה.
חוזרים למצב שיגור, מורידים הילוך, או שלא, והמבער מאחור נפתח. הטורבו שורק בהפגנתיות ומצטרף לנהמה גרונית עמוקה, מהנהמות ששומעים רק בגן חיות או במסלול מירוצים. עכשיו אני מתחיל להתרכז קצת יותר ולשים לב לעבודתם הנ-פ-ל-א-ה של המתלים. הם אינם נוקשים כאבן בסגנון WRX-STi, ומספקים ספיגה של מערכת ספורטיבית מהשורה הראשונה יחד עם ריסון מרכב הולם למכונית כה חזקה. פשוט מדהים. חסרונם היחיד הוא מעט נדנוד בעומס חריף מאוד ועל כביש גלי מאוד, אך גם זה לא מפריע, ולו במעט, למיצוי הפוטנציאל הפנטסטי. תחושת ההגה לעומת זאת מעט נפגעה והוא אינו יותר ממכשיר כיוון כאן, אך תורם הרבה לביטחון בשל משקלו הכבד ודיוקו.
מצפה רמון מעולם לא נראתה קרובה יותר, ואנו עוצרים לאכול לפני שנמשיך להתפתל דרומה. מכאן ועד תחתית המכתש מצפה לנו כביש צר ומתעקל, כזה המתאים יותר לסופרמיני חמה. הציפייה לאכזבה מקננת בי, מוציאה את החשק להילחם בפיתולים ולשמחתי בעל הרכב מבקש לנהוג. ואז, מרותך למושב הימני אני חווה את ההלם הגדול ביותר מתחילת המבחן, גדול בהרבה מזה שיוצרת התאוצה המשכרת; האימפרזה הזאת, נדבקת לכביש ברמה שתבייש דבק סופר-גלו משובח, כאילו שמגנטו אותה לליבת האדמה, וזה קורה בכל מהירות ובכל סוג פניה הידועה לאדם. אין אפילו שמץ של תת היגוי ועם דיפרנציאלים ננעלים סביב (המקשים מאוד על פניות הדוקות מאוד, של הילוך ראשון בעיקר) והקשחה שהותאמה לעוצמה הפרועה, אפשר לפצוח בהחלקות כוח מהרפרטואר של אסתי, ולצאת מהפניה בטיסה מופרכת לחלוטין בעוצמתה. שינויי הכיוון כה מיידיים שאחרי כמה עשרות סיבובים, אני כבר לא מצליח לחשוב על מהירות פניה כעניין מוגבל פיסיקלית, ורק מצטער שבכלל אכלתי את השניצל ההוא לצוהריים.
ואזז אנני עוובררר ללמוששב הנההגג, וחווה אאת ההככלל ממחדדש תחחחת ידדיי. ותתסלחו ללי עלל הככתב הררועד, ככי זזה ממה שקוררה כששאנני נזזכר בנההיגה ההיא. אאני צרריך הפפסקה.
חוזה עם השטן
במבחן הזה, הדו קרב או איך שתרצו לקרוא לזה, יש מנצחת ענקית אחת. האימפרזה הוכיחה עד כמה גבוה הפוטנציאל של המקור, הוכיחה כי יכולתן של משופרות קיצוניות לא בהכרח נפגעת, והיא ללא ספק המכונית המהירה ביותר שנתקלתי בה מעודי. אלא שהיא אינה מופרעת, מאיימת וסוררת כצפוי, כאם מכונה עוצמתית אך מאוזנת להפליא, עם יכולת ההאצה מדהימה שנופלת רק בהשוואה ליכולתה הדינמית המרהיבה. יכולת שמוכיחה שמכונית קו ישר אינה צריכה להתפשר בכביש המפותל ואינה צריכה להיות קשה לנהיגה ושליטה (בניכוי תפעול התיבה). אני בכל אופן מסיר את הכובע בפני איכות הבנייה וההקפדה, ונכנע לעמלצית הכחולה. ואם האוטו הזה הגיע היישר מהגיהינום, רק תגידו לי איפה נרשמים.
תודה ל-Robin, לארז מ^טופ-גיר^ ולשי פרח מ-Motec על העזרה בבניית האוטו
