מכוניות סדאן גדולות עם מנועי ענק בחרטומן הן חלק מהמסורת האמריקנית – אותה מסורת שיצרני הרכב המקומיים מנסים שוב ושוב לגייס למאמצי השיווק והתדמית שלהן. הפורד 427, מכוכבות תערוכת דטרויט, היא דוגמה מצויינת – עד כדי כך טובה, שעיתון הרכב הנחשב Autoweek בחר ב-427 כמכונית הקונספט הטובה ביותר בתערוכה. הופעתה הקודרת והמאיימת גורמת לה להראות כאילו יצאה זה-עתה מסרט גנגסטרים עתידני, אם כי פורד מזכירה דווקא את ז‘אנר ה-Film Noir. בכל מקרה, היא מושפעת ישירות ובמוצהר ממכוניות הסדאן-שרירים של שנות ה-60.
אולי יש כאן יותר מקשר לעבר. פורד אומרת על ה-427, עם המראה הארוך והנמוך, מנוע ענק מלפנים והנעה אחורית, כי היא עשוייה להראות כיוון לקו עתידי אפשרי של מכוניות פורד. בינינו, כמעט על כל מכונית-רעיון שומעים משהו דומה, אבל במקרה הזה באמת אין ב-427 משהו יוצא-דופן – לפחות מבחינה עיצובית-חיצונית – העלול להפריע לייצור סדרתי. מה שקורה מתחת למכסה המנוע זה כבר סיפור אחר. במקום בו היינו מצפים למצוא V8 גדול אנו מוצאים דווקא V10 – ועוד יותר גדול. המכונית הסדרתית החזקה ביותר של פורד כיום (ועד שיתחיל ייצור ה-GT) היא המוסטנג קוברה R, עם 390 כ"ס; שם מותקן מנוע V8 בעל מגדש-על בנפח 5.4 ל‘, עם 390 כ"ס. ל-V10 של ה-427 נפח של 7.0 ל‘ – ומכאן ה-427, שהוא נפח המנוע באינצ‘ים מעוקבים, נפח קלסי ומספר שמוכר לכל חובב מכוניות-ביצועים בארה"ב; וההספק שם בצל את הקוברה R, עם לא פחות מ-590 כ"ס. משפחת מנועי ה-V8 המודולרית של פורד שימשה כבסיס; קוטר ומהלך הבוכנות הוגדלו, והוסף עוד זוג צילינדרים. מיטב הטכנולוגיה העכשווית גויסה כדי להגיע לתפוקה הגבוהה ללא צורך בהגדשה כלשהי; מרשים במיוחד הוא נתון המשקל – למרות הנפח וההספק הגדולים יותר, מנוע ה-427 קל מזה של הקוברה R בכ-30 ק"ג. תיבה ידנית בת 6 הילוכים מעבירה את הכוח לגלגלים האחוריים. מעניין להשוות, אגב, בין מנוע זה למנוע ה-V10 הגדול יותר של הדודג‘ וייפר – שם מדובר על 8.3 ל‘, אך ההספק הוא "רק" 505 כ"ס.
לסיכום, מעניין לצטט את דבריו של סגן נשיא פורד לנושאי עיצוב, ג‘ון מייז, האיש שניצח על הצגת הדגמים החדשים של פורד בתערוכה: "זו מכונית שאתה יכול לקחת הביתה, לשים בחניה, להשען בנחת ולתת לשכנים לאכול את הלב". נשמע כמו המכונית האידיאלית לשוק הישראלי, לא?