לנד-קרוזר. לא, לא פראדו. עזבו אותכם ממתלים נפרדים, קפיצי סליל, מסילה משותפת ושאר מאפייני ההתברגנות של ה-4x4 הממוצע. כאן יש לנו עסק עם קפיצי עלים וסרנים חיים, נקודה. יותר מזה זה פחות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. מכניקה פשוטה, חיים פשוטים. וארוכים.
סדרה 70 של הטויוטה לנדקרוזר יובאה לכאן במשך שנת דגם אחת בלבד, 1998. זה היה כלי-שטח ספרטני ו"פרימיטיבי", בתקופה בה הג‘יפ המהודר היה בשיא פריחתו כתחליף לרכב משפחתי; לא פלא שקהל היעד היה מצומצם מלכתחילה, ואין זה מפתיע שהקרוזר הקשוח לא בדיוק היה להיט. טויוטה התקשו להפטר מהמלאי המצומצם בן 150 הכלים שהביאו ארצה. קנו אותו לקוחות מוסדיים, ופה-ושם אנשי שטח פרטיים שידעו איזה אוצר יש להם ביד. לקראת 1999 כבר לא חידשה טויוטה את התקינה האירופית לדגם והיבוא הופסק, מן הסתם בלי לגרום יותר מדי צער ליבואן.
אחרי הפסקת היבוא אירע אותו הליך שקרה עם המלך ההוא מהאגדות, כשאזל המלח בממלכתו: הוא גילה כמה מלח זה דבר טוב. באופן דומה, כשפתאום לא היה לנו אותו, התחלנו לגלות את סגולותיו המדהימות של הלנדקרוזר 70. השילוב של פשטות מכנית וחוסן נדיר של המכלולים הביא לאמינות שעליה יכולים דיפנדרים וסופות רק לחלום, ואפילו זה לא בטוח. הלקוחות המוסדיים שקנו אותו היו מתים לשים את ידיהם על עוד; בין היתר נוצרו אגדות-שטח, כמו למשל על רשות שמורות הטבע שהחליטה למכור את הלנדקרוזרים המזדקנים שברשותה, ובהעדר אפשרות לרכוש חדשים – לקנות משהו אחר. הפקחים הקימו קול צעקה, ובסופו של דבר ניתנה להם אופציה ראשונה לרכוש לעצמם את הקרוזרים הותיקים. אין לי מושג, אגב, אם הסיפור נכון. אבל זה נשמע סביר בהחלט.
בעולם, יש לציין, עמידותו של הלנדקרוזר הפכה זה מכבר לאגדה. במדבריות אפריקה מסתובבים לנדקרוזרים בני עשרות שנים ומאות אלפי קילומטרים, שבעליהם לא חושבים אפילו להחליפם. אולי העדות הטובה ביותר לאמינות המיתולוגית של הלנדקרוזר היא העובדה שכל חמשת בעלי הכלים המופיעים כאן מצהירים כי אין להם שום כוונה למכור אותם אי-פעם. בשבילם, זהו רכב לכל החיים. "הוא פשוט לא מתקלקל", הם אומרים. "מה יש שיתקלקל?"
באמת לא הרבה. הלנדקרוזר סדרה 70 הוא רכב מכני למשעי. לא תמצאו כאן אף פיסת אלקטרוניקה מודרנית. המנוע הוא דיזל פשוט, 6 צילינדרים טוריים עם הזרקה פשוטה, 4.2 ליטר ו-136 כ"ס, תפוקה צנועה שמאפשרת עומס מכלולים נמוך ביותר; תצורת ששת הצילינדרים האורכית מקנה פעולת מנוע חלקה ביותר, התורמת לא רק לנוחות הנוסעים אלא גם לאורך חיי כל המכלולים. אבל העיקר הם הפשטות – סרנים חיים, קפיצי עלים, מכניקה במקום אלקטרוניקה כאמור – והרכיבים המסיביים מכל עבר. "הסרן הקדמי כאן הוא הסרן האחורי של פוראנר", ממחיש עודד גרוס מ‘גתוס‘, הציר סביבו התקבצו בעלי הקרוזרים שכאן (ובעל אחד מהם בעצמו).
אין זה מפתיע שעם פלטפורמה שכזו – חסונה להפליא מצד אחד, וספרטנית להכאיב מצד שני – קיים כר נרחב לשיפורים. לצורך כתבה זו קיבצנו חמישה לנדקרוזרים, כולם מדגם 73 הקצר, המייצגים את קצווי קשת השיפורים האפשרית. מצד אחד – הלנדקרוזר של סימונה, סטנדרטי לחלוטין; ומהעבר השני – חיית-העבירות של עודד מ"גתוס", הנושאת על גופה צלקות קרב של תחרויות "יוקוהאמה צ‘לנג‘". את עלות השיפורים בקרוזר של עודד קשה לאמוד – מאחוריו שעות רבות של ניסוי, טעיה, תעיה ותהיה, שלא לדבר על שינויי קונפיגורציה והתאמות לתחרויות שונות. שניים מהקרוזרים האחרים מצויידים במכסה שלמה של נעילות קדימה ואחורה, יחד עם שיפורי מתלים רציניים ביבוא מאוסטרליה ותגבורת-מנוע בדמות קיט טורבו; שלישי מסתפק בשינויי מיתלים בעבודה כחול-לבן ונעילה אחורית.
קשת האנשים העומדים מאחורי חמשת הקרוזרים שכאן מרתקת לא פחות, ואולי יותר, מהאנשים עצמם. מיוצגת כאן קשת רחבה של "בעלי מקצועות חופשיים", לפי ההגדרה הפופולרית – ולמרות שלכולם פנים צרובי-שמש המעידים על שעות רבות בשטח, לא כולם עונים לסטריאוטיפ של ג‘יפאים קשוחים.
חלקם דווקא כן. ד"ר סימונה בראל, למשל, בעלת הלנדקרוזר הסטנדרטי המוזכר לעיל, בהחלט לא נראית כמו מישהו שהיית מצמיד לו תואר דוקטור. היא וטרינרית, עם רזומה מעורר קנאה בו מופיעים – בנוסף לרכב-השטח שלה שמעורר קנאה בפני עצמו – גם אלפא 147 (בה משתמש בעיקר בן-זוגה), ו... אופנוע שטח – ק.ט.מ 400, לא פחות. מתברר, אגב כי אופנוענות היא מכנה משותף, אולי היחיד פרט לאהבת השטח, של כל חמשת בעלי הלנדקרוזר שכאן – רובם בהווה, רק אחד בעבר, ושלושה מתוכם אופנועני-שטח פעילים. ד"ר סימונה רכשה את הלנדקרוזר שלה חדש לפני ארבע שנים, ובמשך אותה תקופה הוא נותר סטנדרטי – אבל עכשיו הוא כבר לא: בעקבות המפגש עם כלים משופרים לצורך הכתבה שלנו החליטה שאין ברירה, והיום היא כבר מצויידת בנעילת דיפרנציאל אחורית ובשיפורי מתלים קלים. אבל כאשר נסענו על הכלי, הוא היה במצב מקורי לגמרי – והפער לעומת הכלים האחרים המחיש לנו עד כמה רכב שטח, אפילו קשוח וקרבי כמו לנדקרוזר 70, הוא לא יותר מבסיס לשיפורים. בשבילים מרוצפי אבנים, מהמורות ושיבושים חדים, דומה היה כי המתלים לא מתחילים כלל לעבוד, או לחילופין מגיעים מהר מאד לסוף מהלכם. בכלים האחרים דומה היה כי אפשר לצלוח את אותם שבילים במהירות כפולה, ועדיין ברמת נוחות גבוהה יותר. המנוע מצידו מתקשה להזיז את כמעט 2 הטון של הלנדקרוזר, וחושף פערים ניכרים בין ההילוכים.