מבחינת צ`מפיון מוטורס, יבואנית מותגי קונצרן פולקסווגן, הלקוח – לפחות במקרה אחד – לא תמיד צודק. לאחרונה פורסם כי צ‘מפיון תבעה את אחד מלקוחותיה, ערן זכריה, לאחר שהאחרון – לטענתה – הכפיש את שמה הטוב.

הסיפור אינו חדש עבור גולשי האינטרנט, שם ניהל זכריה את עיקר מאבקו כנגד היבואן – אותו מאבק שצ‘מפיון מגדירה כעת כ"מסע הכפשה", ואחרים מגדירים כמאבק לגיטימי על זכויותיו של לקוח. לטובת אלו שאינם מעודכנים – להלן תקציר, ואני מתנצל אם פה-ושם איני מדייק בפרטים.

ערן זכריה, נכה 100% החולה בניוון שרירים, רכש אודי אולרוד חדשה. מספר חודשים לאחר מכן, בחודש אפריל השנה בעת נהיגה בדיונות, הגיע ערן למצב תקיעה – ואז שבק המנוע. ערן, לדבריו, התקשר לצ‘מפיון לקבלת הוראות, והם הנחוהו לחלץ בעצמו את המכונית ולדאוג להבאתה למוסך. נקודה זו חשובה מבחינת הדיון המשפטי בהמשך וסוגיית האחריות לנזק. לכשהגיע בסופו של דבר הרכב הפגוע למוסך, התברר כי המנוע "שאב" חול, ובמלים פשוטות – הלך קאפוט. נזק-נזק, כמו שאומרים.

בנקודה זו ציפה ערן זכריה כי צ‘מפיון תכסה את כל נזקי הרכב, תחת אחריות; צ‘מפיון מצידה טענה כי הנזק לרכב נגרם בשל שימוש לא סביר מצד בעל הרכב, כולל תהליך חילוץ בלתי-זהיר. נראה כי על העובדה שהמנוע בלע חול אין עוררין – השאלה היא למה. "צ‘מפיון" אומרים – שימוש לא נכון, רשלנות מצד הנהג. ערן זכריה טוען כי נהג ברכב בשטח לו הוא מיועד, לפי פרסומי היצרן, וכי שאיבת החול נובעת מפגם בתכנון או בייצור. בנוסף, הוא שב וטוען כי לפני החילוץ דיבר עם נציג צ‘מפיון טלפונית ואיש לא הדריך אותו לגבי אמצעים מיוחדים שעליו לנקוט בחילוץ. לדבריו, נאמר לו לדאוג בעצמו לחילוץ וזהו.

בשלב ראשון סירבה צ‘מפיון לתביעותיו של זכריה לתקן את רכבו על חשבונה במסגרת אחריות, והציעה להשתתף במחצית מעלות התיקון, כאשר חלקו של ערן לא יעלה על 15,000 ש"ח. ערן, התלוי ברכבו באופן אבסולוטי, החל במאבק – רעשני למדי. בין היתר ערך הפגנה מול משרדי צ‘מפיון, בהשתתפות נציגי ארגון הנכים; גולל את הסיפור בפורומים שונים באינטרנט (ועל כך, בעיקר, יצא קצפה של צ‘מפיון); ומיותר לציין, שכר עורך-דין. בשלב ראשון הציע לפנות לבוררות חיצונית, אך צ‘מפיון סירבו. השלב הבא היה הגשת תביעה, על סך כ-150,000 ש"ח, כנגד צ‘מפיון. נדלג ברשותכם על שלבי הביניים של המשא ומתן – בסופו של דבר הגישה צ‘מפיון הצעת פשרה, שלפחות על פניה נראית נדיבה והוגנת: תיקון הרכב במלואו על חשבונה על ידי ביצוע אוברול למנוע, הארכת תוקף האחריות, ולא פחות מעניין – התחייבות לרכישת הרכב במחיר מחירון, בכל שלב בו יחליט למכור את הרכב. עוד דובר על השתתפות חלקית בעלויות שכירת עורך-הדין, בשיעור שלא ננקב ויקבע על-ידי צ‘מפיון, וכן על מכונית חלופית עד גמר ביצוע התיקון.

את זכריה ההצעה לא סיפקה. הוא טען כי האולרוד נמכר לו כרכב שטח, כי האירוע היה תולדה בלעדית של כשל של המכונית, וכי בהיותו נכה המרותק לכסא גלגלים נגרם לו נזק וסבל רב בהעדר כלי רכב לשנעו ממקום למקום. בין היתר, נאלץ ערן לוותר על שנת הלימודים הנוכחית, בהעדר אפשרות ניוד (רכב תחליפי הועמד לרשותו רק בימים הראשונים לאחר האירוע). ערן דרש – באופן נאיבי, אולי, ולא ממש ריאלי – החלפת מנוע לחדש ולא אוברול, ופיצוי כספי מלא מצד היבואן – כולל החזר כל ההוצאות שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע, כולל שכר עורך דין.

הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, וערן המשיך במלחמתו הציבורית והגלויה. בסופו של דבר, החליטה צ‘מפיון להתמודד עם הנושא בדרך מאד לא שגרתית – הגשת תביעה-שכנגד, על סך 300,000 ש"ח, בגין הכפשה כאמור. כאן עומד הנושא היום.

ועכשיו אנו מגיעים לעיקר – לפחות מבחינתי. מי הצודק פה?

הלב נוטה כמובן לצידו של ערן זכריה, הנכה שמצא עצמו ללא אמצעי הניוד החיוני שלו. אבל אין זו הזוית היחידה לבחון את המקרה. לפניכם שלוש גישות אפשריות שונות:

1. "צ‘מפיון, כרגיל, דופקים את הלקוח. יש כאן מקרה חד-משמעי של בעיה ברכב, ובגלל העלות הכבדה של התיקון צ‘מפיון מנסים להתנער מאחריותם. אין שום סיבה שחול יכנס למנוע, ונסיעה בחול בודאי איננה נהיגת-שטח קיצונית. התביעה שכנגד נראית כנקמנות והתעללות."
2. "מי שחמור אוכל קש, וחכם לא נכנס מראש למצבים שפיקח אולי יודע לצאת מהם. מי שנכנס עם אודי אולרוד, שהיא לא יותר מסטיישן עדינה עם הנעה כפולה, לדיונות עד כדי מצב תקיעה – נכנס עם הראש בקיר. אולרוד זה לא רכב שטח, כמו שכל ילד יודע."
3. "נכון שצ‘מפיון יצאו כאן לא טוב, ולו מהסיבה שאת ההצעה הסופית שלהם יכלו להגיש כבר בהתחלה; גם התביעה שלהם לא תורמת לתדמית. ואילו ערן זכריה יצא לא חכם, כי... נו, בואו נהיה פרקטיים. את אותה הצעה סופית היה עליו לקחת בשתי ידיים. הסיכויים שיוכל לקבל יותר מזה בבית משפט קלושים ביותר, עוד מבלי לדבר על התביעה הנגדית מצד צ‘מפיון."

דעתי האישית? האירועים האחרונים בתחום השירות אצל צ‘מפיון מוטורס – ע"ע חלונות חשמליים – מראים כי ככל הנראה יש לחברה עוד הרבה מה לשפר בתחום הטיפול בלקוחות. במקרה של מכונית כמו האולרוד, ולקוח כמו ערן זכריה, היו צ‘מפיון מרוויחים הרבה יותר אילו היו מחליטים מלכתחילה לתת לו טיפול של שטיח אדום. אותה הצעה שהציעו בסוף היתה מתקבלת על-ידו בלי שום בעיות בשלב הראשון, לפני שנכנס להוצאות גבוהות, ומצ‘מפיון היו נחסכות ההפגנות, העצומות, והדיונים הזועמים בפורומים השונים. זאת ועוד: קשה לקבל את הטענות לגבי שימוש לא נכון ברכב. בעת השקת האולרוד בישראל, נלקחו עיתונאים לסיבוב בשטח חולי מובהק, בנתיב שנקבע מראש, וגם במבחנים שנערכו לאחר מכן נסע האולרוד בשטחים לאו-דווקא קלים. עצם הפונקציה של הגבהת המרכב באולרוד מעידה על הכוונות של מתכנניו, ובתמונות הרשמיות של היצרן נראית המכונית כשהיא בבירור נוסעת בשטח. לגבי התביעה הנגדית כנגד זכריה – ובכן כאן קשה לי יותר לנקוט עמדה, מה גם שעלי להזהר בלשוני מאחר והנושא תלוי ועומד בבית-משפט. בואו ונאמר כך: יתכן בהחלט שהחברה תזכה בתביעתה, אך הדבר בודאי לא יתרום לתדמיתה.

וערן? ערן היה יכול לחסוך מעצמו הרבה עוגמת נפש אילו היה מפעיל קצת יותר שיקול דעת לגבי המקומות וסוגי-השטח אליהם הוא לוקח את רכבו היקר, במיוחד לאור התלות המוחלטת שלו במכונית בחיי היום-יום. ובלי קשר, אני בהחלט חושב – כפי שגם אמרתי לו – שמטעמים פרקטיים היה עליו לקבל את ההצעה האחרונה של צ‘מפיון, שעונה על רוב דרישותיו. מה אכפת לו אם המנוע מתוקן או מוחלף, אם ממילא מתחייבת החברה לרכוש ממנו את הרכב במחיר מחירון? שיתקן את האולרוד, ימכור אותו לחברה במחיר מחירון כפי שהתחייבו – ויקנה משהו אחר, שיותר מתאים לנטיות-השטח שלו. טוארג, אולי?

חושבים שאני מדבר שטויות? יש לכם דעה משלכם? הצביעו בבקשה בסקר החדש בנושא זה בדיוק, מימין.