נו טוב, אז זו לא היתה תערוכת דטרויט עם שפע דגמי-הרעיון ומכוניות-התצוגה משורגות השרירים. זו גם לא תערוכת טוקיו, משופעת בטכנולוגיה עתידנית, ולא תערוכת ג‘נבה נוטפת כסף, בשורות חשובות ודוגמניות חטובות. תערוכת פריז של 2002, כיאה לתערוכה הנערכת בצרפת, היתה תערוכה של שמחת-החיים-הטובים, בריז‘יט ברדו בסן-טרופז, הקזינו במונטה-קרלו. תערוכה של מכוניות, אם תרצו, לריביירה; מכוניות ששייכות, ברובן, לשוליים הנעימים של עולם הרכב ואל למרכזו. חלקן, כמו הפולקסווגן טוארג והפורשה קאיין, שייכות לקצה העליון של תרבות הפנאי העשירה; אבל המגמה היותר בולטת היא של מכוניות תרבות הפנאי העממית, של כוס יין זול (או בירה, במקרה שלנו...) ליד המנגל על חוף הים. דווקא על רקע זה, אגב, בלט העדרן של הדוגמניות, הריקודים והתצוגות המוזיקליות - כן, דווקא בפריז, ודווקא עם מכוניות פתוחות ועליזות. עליצות לא היתה בתערוכת פריז 2002.
כך או כך, היצרנים הצרפתיים חגגו. פי‘זו, סיטרואן ורנו, כצפוי, הכינו את הדוכנים הגדולים ביותר – אבל זו לא חוכמה כשאתה במגרש הביתי. מה שיותר חשוב היתה התכולה של אותם דוכנים.
אולי לא לגמרי מדוייק, אבל כוכבת התערוכה שלי, ולא רק שלי, היא מכונית שכל-כולה חדוות חיים: הפלוריאל הנהדרת של סיטרואן. הרי לכם מכונית סגנון-חיים מבריקה, רבת שימושים וסופר-תכליתית מצד אחד, ושיקית להפליא מצד שני – וכל זאת על בסיס סופרמיני צנועה, ה-C3, וככל הנראה עם תג מחיר שלא ישבור את הבנק. ההמונים שהתגודדו סביב ההאצ‘בק/קבריולט/ספיידר/טנדר השובבה הזו מוכיחים כי – בהתאם לתחזיותינו המוקדמות – באמת צפויה הפלוריאל להפוך ללהיט.
(הפלוריאל לא היתה כוכבת בודדה בסיטרואן. מכונית-התצוגה המרשימה ביותר בתערוכה, לטעמנו, היתה ה-C-Airdream – יצירה חושנית ומושכת, עתידנית ומלוטשת, שעיצובה הזכיר לנו במשהו את ה-SM הקשישה – הסיטרואן-מזראטי מלפני 30 שנה. הבשורה הטכנולוגית של האיירדרים היא מערכת הניהוג והבקרה Drive by wire – עוד על כך באחת הכתבות הבאות.)
וכמו שסיטרואן פתחה את הסופרמיני ובכך קרעה צוהר לעולם עליז, שובב ומלא זמן פנאי, כך פיז‘ו פתחה את ה-307 והביאה לפריז את ה-307CC. פחות כוכבת מהפלוריאל, פחות זוהרת, יותר מוכרת בגלל ה-206CC, אבל עדיין מבריקה. התוצאה של הסרת הגג היא מכונית זורמת, פרופורציונית, כזו שהגג הפתוח ^יושב^ עליה באופן טבעי – אולי בגלל שיש בה ארבעה מושבים ^אמיתיים^. והכי חשוב – ה-CC היא מכונית אלגנטית, מילה שאי אפשר בשום דרך לחבר ל-307 הרגילה. מהאצ‘בק גמלונית-משהו, ולרוב הדעות לא ממש יפה, הפכה ה-307 בגרסתה הפתוחה למשהו עם יוקרה, מכונית שאפשר להתייצב איתה בפתח אותו קזינו של מונטה-קרלו. ה-CC הוגדרה רשמית כמכונית תצוגה, אבל פיז‘ו עצמם הצהירו שהיא בדרך לייצור. עם הצלחה לא מתווכחים, וגרסת ה-CC של ה-206 היא בהחלט הצלחה גדולה.
כוכבת צרפתייה נוספת בפריז, מבית רנו, היא כבר משהו יותר עממי ויותר המוני. מה זה המוני – אנחנו צופים לה עתיד גדול לא רק בצרפת, אלא גם אצלנו. מוכרחים להסיר את הכובע בפני הנהלת רנו על שהעזה ללכת עד הסוף עם תפיסת עיצוב קיצונית שכזו, במכונית המכוונת לעבר לב-ליבו של השוק והקונצנזוס. זה דבר אחד להעז עיצובית עם מכוניות כמו האוואנטיים או הול-סאטיס, הפונות לסגמנט מצומצם ממילא – סגמנט בו לרנו לא היתה ממילא נוכחות משמעותית אי-פעם; אבל המגאן, סגמנט C, הלחם-והחמאה של רנו, היא כבר הימור הרבה יותר גדול. אנחנו, כאמור, חושבים שההימור יצליח, ובגדול.
או שלא? צריך היה לראות את הבעות על פניהם של אנשי ‘קרסו‘, יבואני רנו, כאשר ראו את המגאן החדשה לראשונה במו עיניהם. במציאות היא דרמטית עוד יותר מאשר בתמונות, ועוד יותר בגרסת ה-3 דלתות. אבל יש בה הרבה יותר מאשר עיצוב קיצוני: המרווח לנוסעים מאחור, כפי שנבדק על-ידי נציגי ‘אוטו‘, יוצא דופן. ניתן גם לצפות לנוחות נסיעה ברמה גבוהה, לאבזור עשיר במיוחד – ולבטיחות פסיבית שתמשיך את המסורת של רנו. אבל עם כל אלו, אין ספק שהעיצוב הוא מה שייצור את המדרגה העיקרית, את הערך-המוסף, לעומת היריבה המושבעת מבית פיז‘ו, ה-307.
(על שאר דגמי רנו בתערוכה, כולל האספאס החדשה ודגם-התצוגה ^אליפס^ – ראה בכתבות נפרדות.)
ממה שנכתב כאן עד עכשיו ניתן להבין את האופי העקרוני של תערוכת פריז: לא בומבסטית מדי, לא עתידנית מדי, אלא תערוכה של פאן עממי, פנאי וכיף. למסר הזה מצטרפות עוד שתי מכוניות שכיכבו אף הן בפריז: פורד סטריטקא וסמארט קופה/רודסטר. הסטריטקא היא עוד מכונית פתוחה ושובבה, שמיועדת בעיקר לצעירים; כדי להעביר את מסר האופנתיות ואת הקשר לדור ה-MTV, את הקצביות התוססת והסקסית, גייסה פורד את הפצצה המיניאטורית מאוסטרליה, הזמרת קיילי מינוג המטאורית, שנוטלת חלק חשוב במסע ההשקה וקידום התדמית של הסטריטקא. קיילי בכבודה ובעצמה נכחה במסיבת-ההשקה החגיגית של הסטריטקא ערב פתיחת התערוכה.
ואילו הגרסאות החדשות של סמארט פונות גם הן לקהל צעיר, אבל כאן יש מסר מעט יותר רציני – חדוות נהיגה, ביצועים ספורטיביים, התנהגות דינמית מלהיבה. הביטויים ^סגנון חיים^ ותרבות פנאי^, שהיו רלבנטיים מאד לגבי כל המכוניות הפתוחות שהוזכרו עד עתה, פחות שייכים לסמארטים החדשים, אבל זה לא מפריע להם להצטרף למסר הכללי של פאן.
בהמשך סקירת התערוכה נתייחס בכתבות נוספות לשאר החידושים, ההיבטים, המגמות והמכוניות – וכאלה, תאמינו לנו, לא חסרות.
