הנהג הישראלי. כולנו יודעים שהוא אשם. המשטרה מספרת לנו את זה, וגם שר התחבורה, ואתם יודעים מה? כולנו קונים את זה. קל לנו מאד להנהן בראשנו בהבנה כשאנחנו שומעים על עוד אחד שלא נתן זכות קדימה, ולמלמל משהו על "תרבות נהיגה".
בעת שישבתי לכתוב שורות אלו התישבה הממשלה בדיון מיוחד לגבי המלחמה בתאונות הדרכים. כרגיל, מגלים את אמריקה כשיש רצף של תאונות קשות, למרות שהכתובת על הקיר מול העיניים, באותיות קידוש אדומות מדם. כצפוי, הציג שר התחבורה את הצעתו להלחם בתאונות, בלי ממש להפיל אותנו מהכסאות. פתרון הקסם ששלף השר מהמותן: עוד הגבלות. עוד טיפול באותו נהג ישראלי, השעיר-לעזאזל הקבוע. זו הדרך: אכיפה מוגברת. כן, מה ששמעתם. א-כ-י-פ-ה. גאוני. מדהים איך לא חשבו על זה קודם. אל כיוון החשיבה המהפכני הזה הגיע כבוד השר, בין היתר, בעקבות ביקור באתרי-בילוי ליליים ושיחות עם בני נוער. השר, כך דווח בחדשות, "נדהם מאי-המודעות של הצעירים לנושא בטיחות", או משהו בנוסח זה.
מה, שכמובן, מסביר היטב את הצעתו של השר אותה שטח על שולחן הממשלה. אי-מודעות>>אכיפה. תהליך לוגי מובן מאליו. הגיון צרוף. הרי כולנו יודעים שלא צריך להסביר לילד הסקרן שיש חשמל בתוך השקע, ושזה מסוכן. צריך לתת לו מכה על היד כשהוא מנסה לדחוף לשם מסמר. זה בודאי ימנע ממנו לתקוע לשם את המסמר בפעם הבאה, כשלא נהיה בבית.
***
כדי להבין את הנהג הישראלי, אין צורך לחקור אותו ואת הרגליו. מספיק להסתכל על הולך-הרגל הישראלי. מכירים את הרמזורים בארה"ב להולכי רגל? כתוב בהם WALK ו-DON`T WALK. אצלנו, הרמזור הירוק להולכי רגל פירושו WALK, אבל האדום משמעותו – עבור הולך-הרגל הישראלי – היא WALK FASTER (ויש האומרים RUN). אבל לא לזה אני מתכוון. אני לא מתכוון גם לדרך בה האינידקציה היחידה להולך הרגל אם לחצות או לא היו מצב התנועה שלפניו. מכוניות עומדות? WALK. מכוניות עומדות, הרמזור שלך אדום כבר חצי דקה, ואתה יודע שכל רגע הן הולכות לקבל את הירוק שלהם? WALK.
לא, גם לזה אני לא מתכוון. אני מתכוון, למשל, שאם הולך הרגל שלנו מנסה בכל זאת לחצות באדום-לוהט, והמכוניות בכביש מתחילות לנסוע, הוא מסתכל עליהן בתמהון אין קץ. והיה אם תעז לצפור לו, המבט שתקבל יהיה חד משמעי: אותו מבט שאומר למה-מי-אתה-יא-מאניאק-למי-אתה-צופר-מה-יש-לאמא-שלך.
את ההתנהגות הזו מביא הולך-הרגל מהבית, ולזה אני מתכוון. הוא סופג אותה מההורים ומהסביבה, בלי להרגיש, על כל צעד ושעל, וההתנהגות שלו כהולך-רגל – או כנהג – היא רק חלק מצורות הביטוי של המורשת הזו. להארה הקוסמית הזו הגעתי לפני כשנתיים, כאשר ביקרתי עם ילדי בספארי. בכל רחבי גן-החיות המטופח מפוזרים שלטים המזהירים בפני האכלת החיות. אחד הכלובים מיועד במיוחד להסברת העניין: מוצג בו שלד של קוף גדול, עם הסבר כי הקוף הנ"ל מת עקב זלילת אוכל שקיבל מידי מבקרים.
כל ההסברים הללו שווים, תסלחו לי, לתחת. נדהמתי לראות כיצד איש אינו מתייחס לשלטי האזהרה. קחו את עצמכם לספארי בכל יום נתון ותראו איך הולך-הרגל הישראלי, והנהג הישראלי, לומדים לשים קצוץ ומשתינים בקשת. באחד מכלובי הקופים באותו יום נגלה לעיני המחזה המדהים הבא: עדת קופים הושיטה את ידיה מבעד לסורגים. מטר-וחצי משם, משפחת ישראלי סייעה לילדיה להשליך במבה, ביסלי וצ‘יפס לקופים שבכלוב. ביניהם ניצב שלט גדול, מאיר עיניים, שאי אפשר לפספס, המתריע בפני האכלת החיות ואוסר על כך במפורש.
את צליל האסימון הנופל אפשר היה לשמוע למרחוק. לא הייתי בטוח באותו רגע מי יותר אנושי, הקופים שבכלוב או אלו שמחוצה לו. והגרוע מכל היה הדוגמה האישית שניתנת לילדים, השיעור שהם למדו מכך. מיותר לציין מה קרה כשניסיתי להעיר: "יאללה, מה אכפת לך אתה". "למה מה כבר יקרה". "כולם עושים את זה". "מה אתה דוחף את האף". נשמע מוכר?
השיא באותו יום היה במכלאת הג‘ירפות. גדר נמוכה חוצצת בין המבקרים למכלאה. אחד האבות ראה שאין הוא מצליח להגיע ולהאכיל את הג‘ירפה הסמוכה, ולכן פשוט צעד ועבר את הגדר. עם בתו הפעוטה בזרועותיו. "הנה, קחי, תאכילי אותו", אמר האב, כשראשו העצום של הג‘ירף התכופף אליהם. "אתה מצלם את זה"?
וכך גם בתחומים רבים אחרים של החיים. הילד רואה איך האב מנסה להדחף בתור. שומע את אמו מנבלת את פיה או סתם נוהגת בחוסר סבלנות כלפי העולה הקשישה מרוסיה באוטובוס. סופג נורמות של אלימות פיזית ומילולית. הופך להולך-רגל ישראלי, ומתישהו גם לנהג ישראלי.
ושר התחבורה חושב שאת הבעיה הבסיסית, הקשה והכל-כך מוכרת הזו הוא יפתור על-ידי עוד מצלמות מהירות?
ועוד לא דיברנו על תשתית. את זה נשמור לפעם אחרת.
***
מצד שני, ניתן לחשוב כי מישהו במשרד התחבורה בכל זאת הבין שהדרך לנהג הישראלי מתחילה בהולך הרגל הישראלי. עובדה, הקמפיין הראוותני והיקר ביותר של הקיץ מכוון להולכי-רגל. "פסים לב".
איזה רעיון כביר. איזה ביצוע. מדהים, הא? למי שבמקרה פספס: מדובר ברעיון מופלא, על-פיו ילד המעוניין לחצות את הכביש מרים את אגודלו. נכון שבדרככם לעבודה מדי בוקר אתם נתקלים על ימין ועל שמאל, כמוני, בילדים המניפים את אגודליהם אל-על?
אה, לא?
אחד לא ראיתי שעושה את זה. אפילו לא אחד לרפואה.
לא שהיה צריך להיות גאון כדי לנבא את זה. להיפך, צריך להיות טיפש ברמה אולימפית כדי לחשוב שזה יכול לעבוד. לא יודע מי הגאון השיווקי שהגה את הרעיון; מה שברור הוא שאין לו מושג בהנדסת-אנוש, מהסוג שפועל על המוח.
שימו לב: ניסו ללמד אותנו, באמצעות קמפיין פרסומי, משהו חדש לגמרי, בענין של חיים ומוות. מנסים להמציא את הגלגל. אתם יודעים מה? אפילו לא להמציא את הגלגל: יותר גרוע. לרבע אותו. כי מה שעשו גאוני משרד התחבורה היה לקחת ביטוי מוכר ברחבי העולם, וגם אצלנו, בעל משמעות ברורה לגמרי, ולתת לו משמעות אחרת. אגודל זקור כלפי מעלה, פירושו בערך "סבבה". "הכל בסדר". "OK". "מתאים לי". "מקובל עלי".
אז ככה, פתאום, מצפים שנתחיל להשתמש בזה למשהו אחר לגמרי?
באמת לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שאין צ‘אנס. שערו בנפשכם שביום בהיר אומרים לכם שמעכשיו ואילך, הנעת הראש מעלה מטה פירושה "דודתי זקוקה למנת פירה עם צימעס". גאוני, לא?
לא יודע כמה עלה קמפיין-הקיץ הזה, "פסים לב". בהתחשב בכך שנתקלתי בו בכל מקום – רדיו, טלביזיה, על גבי אוטובוסים – אני מנחש שמדובר בעשרות מיליוני שקלים שהושלכו לפח.
חבל, דווקא בכסף הזה אפשר היה להציב לא מעט מצלמות-מהירות.