המאמר אותו אתם עומדים לקרוא עשוי להראות לכם מוזר. הקונספט של השוואה בין שני אופנועים כל כך שונים זה מזה, כל כך שונים מכל שאר האופנועים – להשוות ביניהם נשמע קצת מופרך, לא? אדרבה! בגלל השוני שלהם, בגלל הייחודיות שלהם, בגלל שאין בארץ אף אופנוע אחר שפונה לנישה המוטרפת הזו – בגלל זה החלטנו לבצע את הרכיבה הזו ולכתוב עליה כאן.

ההונדה הוא כיום אופנוע הוי-טווין הספורטיבי היחיד הנמכר בארץ, וככזה רמת הציפיות ממנו גבוהות מאוד. ההונדה מצויד במיטב הטכנולוגיה היפנית שהועברה היישר ממסלול המרוצים ומישבנו המסוקס של קולין אדוארדס אל הכלי עליו נרכב היום.

בצידה השני של הזירה יושב הדיוק של ק.ט.מ. כלי אירופאי, צפרדעי ירקרק ומכוער על-פי כל קנה מידה, פרי הכלאה פרנקנשטייני בין אופנוע שטח טהור לאופנוע כביש. הדיוק מגיע כאנדר-דוג של הפייט היום, אבל בסוף היום החיוך שעמד לנו על הפנים בבוקר התחלף לחיוך אחר של תמיהה (וגם קצת כאב פיזי).
***

ההונדה מגיע בצבעי לבן ושחור עם קצת פס אדום ("באיזה צבע לעשות את הפס כסף?"), מה שמזכיר להרבה, ולא סתם, את צבעי אליפות הסופרבייק של הונדה משנת 2001. כשההונדה עומד ברמזור עם צמד האגזוזים המוטים מעלה הוא מושך מבטים. "אחי, כמה זה? חמשמאות? אלף? כמה כוח?..." ההונדה אופנוע מרשים ללא ספק, ולמי שהצבע או האגזוזים לא יעשו את זה, בוודאי צירוף האותיות VTR ו- SP2 יזיז איזה גלגל במוח. לא כל יום רואים כזו תפלצת על הכביש.

אני מתיישב על ההונדה. אתם יודעים מה זו תנוחת עובר? התנוחה שאליה שואף כל גוף אנושי? ובכן הונדה כנראה אימצו את התנוחה הזו עבור ה-SP2, כי מרגע שאתה עולה עליו – הידיים נשלחות אוטומטית אל הכידון והרגלים ננעצות ברגליות – הכל מתאים בול כמו כפפה ליד! טל מדווח בהתלהבות יתרה בהמשך היום שהאופנוע מתאים גם לו ושהוא רוצה אחד כזה. אבל רגע! ביני לבין טל יש איזה מטר הבדל בגובה... איך יכול להיות שהונדה מצאו נוסחה שמתאימה לכל גובה? לא ברור, אבל מה שאני כן יודע זה שתנוחת הרכיבה על ההונדה היא ללא ספק הקרבית ביותר שנתקלתי בה על כבישי הארץ.

אגב גובה, ההונדה אינו אופנוע גבוה ולכן רגלי הרוכב נטועות בחוזקה ברצפה. אופנועי ספורט אחרים גבוהים משמעותית ממנו. לעומתו, הדיוק מצריך עמידה על רגל אחת או על הבהונות, מה שעלול להרתיע רוכבים מאותגרי גובה (קריא גמדים).

המושב הספרטני והקשיח מספק מספיק מקום לעבי בשר כמוני וגם לשרוכים כמו טל, אבל יעולל שמות לישבני בהמשך. לרכב 400 ק"מ על אופנוע כזה מהווה משימה בלתי אפשרית כמעט. יהיו רגעים במשך היום בהם אפול על ברכי בפני טל ואתחנן אליו, מזיל דמעות, שייקח ממני את ההונדה וייתן לי להנות קצת מהטרטורים והויברציות של הדיוק...

יוצאים לדרך. אני מסובב את המפתח קליק אחד בסוויץ‘. אורות נדלקים בתצוגה הדיגיטלית ויבבה חשמלית חרישית נשמעת ברקע. אכזבה. לוח השעונים של ההונדה נראה כאילו רכשו אותו בשדרות הר-ציון והרכיבו אותו אצל חשמלאי. בלוק פלסטיק מלבני ושחור בלי ציון שם יצרן ובלי שום ייחודיות. משהו שאפשר היה לקנות לבד ולהרכיב בחצר. אמנם התצוגה הדיגיטלית נאה ומרשימה אבל היא לא לטעמי האישי (אני בכלל לא חסיד גדול של דיגיטליות בלוח. איך ישאלו אותך "מה, זה מגיע ל-340?" אם אי אפשר לראות את הסקאלה?). מינוס להונדה. בכלל מינוס אחד גדול להונדה בגלל הזלזול ברמת הגימור בקוקפיט. יש צמות וחוטי חשמל במקום שבו לא היינו אמורים לראות שום דבר.

מניעים. הרעש המתוק של הוי-טווין הופך ליבבה ארוכה ברגע שלוחצים אותו חזק. יש משהו מרגיע בטרטור הזה. הוא נוסך אווירת רוגע, כי הבנאדם חושב לעצמו אינסטינקטיבית "מה כבר יכול לקרות באופנוע שנשמע ככה?" פה הבנאדם טועה ובגדול! המנוע מספק חוויית רכיבה שלא מהעולם הזה, ובוודאי שונה לגמרי ממה שרגילים לקבל במרובעי-צילינדר יפניים אחרים.
הילוך ראשון איטי למדי. האופנוע מזדחל בפקקים של גוש דן. הכביש נפתח מעט, נותנים קצת גז. מד הסל"ד מטפס מעלה מעלה אל עבר האדום. אנחנו ב-120. קופצים לשני. שני נגמר מהר. יותר מהר ממה שציפיתי. גם שלישי. גם רביעי. אבל בסוף הרביעי אנחנו כבר במהירות כפולה מהמותר בחוק, ולכן אנחנו מאטים קצת. רכיבה במהירות חוקית תרגיש טוב גם בהילוך שלישי ולמעשה כאילו אין צורך בשאר ההילוכים. אבל כשמטפסים במעלה גרף שלילת הרישיון מתברר שכל ההילוכים קרובים מאוד זה לזה וצריך לברור בקפדנות את ההילוך בו תרכב בפניה, או להיות מוכשר מאוד בהחלפת הילוכים מהירה. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי יוצא מפניה הדוקה ונותן גז רק כדי למצוא עצמי נשתל במקום בגלל ההפעלה של מנתק ההצתה. ברור שזו יותר מגבלה שלי כרוכב מאשר של האופנוע, אבל עדין, לי אישית התחושה הפריעה.

יוצא אל מחוץ לעיר, נפגש עם טל שרוכב על הדיוק, מתדלקים ויוצאים לדרך. הדיוק שלנו היה צבוע בירוק ושחור, צביעת שנת דגם קודמת שעכשיו כבר איננה בהיצע. הצבעים הלא-ק.ט.מ-יים הללו יחד עם צורתו המיוחדת גורמים לנהגים לפזול אליו בכל רמזור ותחנת דלק, יותר אפילו מההונדה.

ברכיבה מנהלתית עירונית ובין-עירונית ממוצעת יש מנצח חד-משמעי. הדיוק לא משאיר שבויים. תנוחת הרכיבה מצוינת ונוחה. ריפוד המושב אחיד לאורך כמעט חצי אופנוע ולכן אפשר לנסות לזוז קדימה ואחורה על המושב הארוך כדי למצוא את הנקודה המתאימה ביותר. מצד שני, לדיוק אין שום מיגון רוח והוא חשוף בהרבה לפגעי מזג האוויר. רכיבה במהירות חוקית פלוס על הדיוק היא תענוג, אבל אם תעלה לקראת סוף הסקאלה תתחיל להרגיש את הקסדה מנענעת לך את המוח והצוואר שלך יתחיל להשמיע קולות פצפוץ עדינים בעוד ראשך רוצה להתנתק ממנו. מצד שלישי, תנוחת הישיבה הגבוהה והזקופה מעניקה שדה ראיה לא מבוטל. אתה מסוגל להציץ אל מעבר למכונית שלפניך ולצפות קדימה אל הסיבוב. בהונדה לא רק שהרוכב נמצא בתנוחת עובר אלא גם העובדה שהאופנוע עצמו נמוך מאוד מעניקה שדה ראיה קצר יחסית לדיוק (ואולי גם לאופנועי ספורט אחרים). לטובתו של הטווין נאמר שחופת הפלסטיק שלו (שלקוחה היישר מאופנוע המרוץ של קולין אדוארדס) משווה לאופנוע מראה של מטוס קרב ומספקת אחלה הגנה וראות מצוינת גם במהירויות גבוהות.

מגיעים לאזור עפולה למנוחה קצרה. בליבי אני מברך על ההחלטה, כיוון שבתום כ-100 ק"מ של נסיעה הישבן שלי כבר צועק הצילו והידיים שלי די עייפות מהתנוחה העוברית. טל מציע להחליף אופנועים ואני שואל את עצמי למה הוא לא הציע את זה קודם. עולים על הכלים ויוצאים צפונה.
***

הויברציות! הו הויברציות! אם בהונדה רעש המנוע הוא הגורם המושך את העין (או את האוזן במקרה הזה) הרי שמייד כשאתה עולה על הדיוק ומניע, אתה נזכר באותם ימים טובים על הטרקטור בקטיף... כאחד שמעולם לא רכב על ק.ט.מ בעבר החוויה הזו היתה די טראומטית עבורי ולקח לי קצת זמן להתרגל אליו. כל עוד לא לוחצים את כפות הרגלים על הרגליות (שאגב, בנויות מרגלית מתכת רגילה פלוס פיסת גומי מבודד ש"צף" על הרגלית בניסיון נואש למנוע חלק מהויברציות) המצב לא נורא. אבל ברגע שעוברים לעמידה או חצי עמידה, או בכל פעם שלוחצים את הרגל כדי לספק כוח נגדי להטייה – כל הסתימות בשיניים מתחילות לזוז ואתה אשכרה מרגיש את עמוד השדרה הצווארי זז בתנודות עצבניות. אחרי נסיעה לא ארוכה מתחילים להתרגל לויברציות והגוף מפנים את העובדה שעכשיו מארגנים לו את החלקים הפנימיים מחדש.

הכידון הרחב של הדיוק מאפשר היגוי עירוני מצוין, יחד עם יכולת תמרון נאה בין רכבים. כשאתה יוצא אל מחוץ לעיר ונוסע נסיעה מהירה בכביש בינעירוני ישר הכידון הרחב מתחיל לווברץ קלות, וככל שאתה עולה במהירות אתה מתחיל להרגיש שהכידון מפתח חיים משלו. אני חושש שאין כמובן מה להשוות בין ההונדה לדיוק מבחינת דיוק בהיגוי או מבחינת יציבות שהוא משדר. אבל בהחלט ניתן להשוות ביניהם בכל מה שנוגע לרכיבה מנהלתית. ההונדה פשוט זוועתי בכל מה שנוגע לרכיבה עירונית ולעומתו הדיוק משדר ביטחון ורוגע.

בהונדה, זווית הצידוד של הכידון מגיעה לבערך 2 מעלות (לא, לא לכל כיוון, בסה"כ!), כך שביצוע פרסה על נתיב אחד הופכת למטלה בלתי אפשרית. מי שקונה הונדה SP-2 ומצפה ממנו להתנהג כמו VFR בעיר – מגיע לו! מי קונה הונדה SP-2 ורוכב איתו לסופר? לסרט? מי שקונה כזה אופנוע מחזיק אותו בשביל המטרה שלשמה ייצרו אותו. ההונדה חי ונושם אספלט משובח, מהיר, מפותל, בסיבובים ארוכים ומהירים, בלי מדרכות או מדרגות. תנו לו לשעוט חופשי בגן העדן של האופנועים. אל תחזיקו אותו כלוא בעיר.