יש מראות הגדולים מהחיים. עוצמות המותירות את הצופה פעור פה, משפשף עיניים ומסרב להאמין. כאלו הם הנופים המופלאים שמתגלים למי שמעז ומרחיק אל מחוזות נידחים, חלקם מעשה ידי אלוהים וחלקם מעשי ידי אדם. אולם אף אחד לא הכין אותי לטראסות האורז של סין – שילוב מעשה ידי אדם שמשתמש בטבע, משנה אותו ויכול לו. התמונות אותם אתם רואים, מספרות חלק מהסיפור הענק הזה אך רחוקות מלהעביר את גודלו, עוצמתו והמהלומה בה הוא פוגע בחושי אדם שרואה את הטראסות במלוא הודן לראשונה. מדובר באנשי שבט ההאני שהיגרו לפני כאלף שנים בעקבות המזון מהרמה הטיבטית לסין. אנשי הרים היו, לכן התמקמו בגובה, מעל לשבטי הדאי שעיבדו את הקרקעות שליד הנהרות, והתחילו לחפור לתוך ההר כדי ליישר שטח לגידולי האורז שהיו והינם חיוניים כל כך לקיומם. למעלה, במרומי ההר התמקמו אנשי שבט האי וביחד הם הקימו את אחד ממפעלי התזונה המדהימים שנראו אי פעם – הן באתגר ובביצוע והן ביופי המדהים שיצרו במו ידיהם. שוו בנפשכם טראסות מלוא האופק, חלקן חופרות מדרונות שאלף מטר גובהם, לאורך מאות רבות של קילומטרים. טראסה מעל טראסה, מתפתלות מלוא העין לאורך קווי הגובה ומציירות ציורי נוף שכאילו צוירו ביד גדול הציירים או פוסלו על ידי פסל אמן. קשה להעביר את גדולת המחזה בתמונה אך לא מדובר לא בפסל או בתמונה אלא בשדות, שדות אורז, שדות שנאטמו בטיט והידוק קרקע מול נזילה של מים, שדות שמוצפים, נחרשים, נשתלים ונקצרים פעמיים בכל שנה – והכל ללא מיכון. כל זאת בתזמון מדויק של הצפות, דישון, ומעבר מים מטראסה עליונה לזו שמתחתיה וכל הלאה – אלף מטרים של שיפוע שמכיל אלפי דונמים של שדות. איפה אותם שבעת פלאי תבל לעומת הפלא המדהים הזה. התיאום בין השדות במפלסים השונים קריטית, וכאן לא מדובר לא בכפר אחד או אפילו בשבט אחד ובכל זאת יש שיתוף פעולה הדוק ומדויק – עובדה, זה עובד כבר במשך אלף שנה. מים מציפים את הטראסות העליונות שמתחילות בעיבוד הקרקע ושתילה, עוברים משם דרך צינורות עשויות קני במבוק או דרך תעלות לטראסות שלידן ומתחתיהן וכך הלאה עד לתחתית ההר – לפעמים אלף מטר נמוך יותר. אחר כך מתחיל הקציר, הדיש, הכנת הטראסות וחוזר חלילה במשך אלף השנים האחרונות.
אך אחזור לסיפור המסע.
כפי שהזכרתי בפרק הקודם, בילינו את הלילה באוהלים אותם נטענו על מגרש הכדורסל של בית ספר אזורי המשמש גם כפנימייה לילדים שביתם רחוק. הם כמובן לא דיברו עברית, ואפילו שפת התנועות שונה משלנו, הופכת תקשורת לקשה במיוחד. קשה אך אפשרי. כך למשל הוצאתי את הדיגיטאלית מהכיס, צילמתי והראיתי להם את התמונות לקול צחוקם הנלהב. מסתבר שיש איזו שפה בינלאומית אחרי הכול – צחוק של ילד, חיוך, מבט...אלו מגשרים היטב על פערים וכך הצלחתי תוך רגעים קלים להביא את הילדים לספור עד שלוש בעברית וללמוד מהם את ההגייה השבטית שלהם למספרים... בבוקר, הופתענו לגלות שבית הספר מתחיל את פעילותו כבר בשש וחצי בבוקר ומקיים מסדר בוקר והנפת הדגל. אין לי מושג מה נאמר שם במסדר, סינית אינה הצד היותר חזק שלי, אך המשמעת של הילדים הקטנים בלטה לעין. אלו, למרות ש''מתו'' לצפות בקבוצת האנשים המגודלים והשעירים שנחתו עליהם ב-15 מכוניות מגודלות וצבועות בצבעים משונים (הם שמעו פעם על זברה, ועוד כתומה?), עמדו במסדר בשקט וסדר מופתי, דקלמו פסוקים באחידות והתלהבות ואף נראו נהנים מכל העניין. לאחר טקס החלפת המתנות המסורתי, נסענו לדרכנו. בתיה, נתן ואני ליד ההגה. למקום כאמור הגענו בחשיכה, אך כעת ניתן היה לראות את מפלי המים הקטנים, שהכפריים מטים את זרימתם לתועלתם: גנרטור מים קטן, בריכה טבעית עם מים מתחלפים המשמשת לרחצה וכביסה ועוד. אך בעיקר ניתן היה להתרשם מהנוף. הרים מכוסים יערות גשם וחרוצים בגאיות כבירים. סטייסי (שמה הלועזי של המדריכה הסינית שהתווספה לרכב שלנו) ברכב ויעל המדריכה בקשר, סיפרו לנו דברים דומים על שבט ההאני (מיעוט בן 1.5מיליון איש בסין הגדולה) ועל הטראסות שיצר. אך זה לא ממש הכין אותנו לדבר האמיתי – המראה המהמם של הטראסות עצמן. שוב היה זה ההגה הימני שהתחיל את העסק. סטיתי שמאלה יתר על המידה. חיככתי את דופן הצמיג על אבן מחודדת וזה הגיב בשריקה ואובדן מלא של לחץ האוויר. בראבו. סימנו לשיירה להמשיך, חיפשנו ולא מצאנו את מפתח הגלגלים או את ידית הג'ק והרמנו קשר לאיציק מיני ''הקוסם'' שבמאסף. בינתיים עצרו לידינו יעקוב צייזלר ואלי אילדיס שללא מילים מיותרות ציידו אותנו בגזייה, פינג'אן וקפה והמשיכו בדרכם. בעוד נתי עוסק בהרתחת הקפה, הלכתי אני להכיר את הסביבה כשלפתע בין השיחים נגלו בפני הטראסות במלוא הודן. הלם טוטאלי. כשהגיעו מיני, גלבוע ואיתם מריון, הקפה כבר רתח וכולנו הלכנו ביחד לראות את הטראסות ממול. את גלבוע ואותי, הטריד מזג האוויר המעונן שמנע מאיתנו לצלם ולהציג את הטראסות במלוא הודן – אולם, גם כך הן נראות גדולות מהחיים (כפי שהן)....כל אותו היום המשכנו לאורך הטראסות האלו שנמשכות מלוא העין ולבסוף הגענו לכביש שהוביל אותנו לחניון הלילה. על הכביש גיליתי שלא רק היפנים מתאבדים – אלא שהסינים מתאבדים על הכביש במקום להשתמש בחרב. הגשם הפך את הכביש לחלקלק, והערפל הפך את עניינים למסובכים עוד יותר. מראה הטראסות נעלם בענן סמיך והריכוז עבר כולו לנהיגה, כשהמטרה ברורה – ''להגיע בשלום''. וזה לא היה קל. איני זוכר בכל מיליוני הקילומטרים אותם נהגתי, כל כך הרבה מכוניות מגיחות בצד שלי של המסלול. אני לא בטוח אם זה חוסר ידע וניסיון, או פשוט זלזול בחוקים, אבל לא זכור לי מתי נתקלתי יותר פעמים במכוניות או משאיות המגיחות מולי מעיקול, בלי אור ועל המסלול שלי. לאחר שתי בלימות חירום וכמה עשרות התחמקויות ואזהרות של נתי שישב בעמדת שליטה טובה יותר, בכסא שמאל, הגענו למאהל בשלום וגילינו שזה ממוקם בקינג קואו, כפר עתיק של שבט ההאני, המשוחזר לטובת תיירים באזור. לארוחת הערב הסבנו במוזיאון המקומי – אולם גדול המתאר את ראשית הקמת הטראסות ודרך ניהולן. ושוב השכמנו בבוקר כדי לראות את עשרות הילדים משחזרים בקולי קולות ובכוונה רבה את הכתוב בספרים שבידם (מין הסתם אותיות השפה) וזאת החל מהשעה 6 וחצי ועוד לפני שהמורה הגיעה לכיתה. ברור היה לי שילדים אלו מנסים להצטיין וזה בהחלט הרשים. ברור שעבור קבוצת ישראלים, מראה ילדים כה שקדנים וממושמעים הביא לדיונים על משמעת, משמעות ו''מה שהיה פעם''. אבל, להגיד את האמת, למרות שמץ קנאה למראה ילדים כה ממושמעים ושקדנים – אני מעדיף את שיטת ה''ברדק'' השוררת אצלנו (עם תיקונים קטנים) על שיטת ה''ציות העיוור'' הסינית.
ירידה בין הטראסות עצמן גילתה שמקרוב רואים יותר בוץ וטיט מאשר יופי, אולם הזריחה מעל הטראסות הרחוקות הייתה כצפוי מדהימה. הגיע הזמן לעלות לדי-מקס ולנוע הלאה לאזורי נוף שונים לחלוטין.
