המבחן התפרסם בגיליון אוטו 255
לכאורה, זה נראה כמו שעטנז. לנסות לשלב שתי תפישות מוטוריות שונות, הדורשות פיזיולוגיה שונה מהמכונית, לתוך מעטפת אחת המשלבת את שתיהן. סקודה הלכו רחוק למדי והשיקו ברומסטר שני רעיונות חדשים מבחינתם: פלטפורמה מודולרית (שלדה העושה שימוש בחלקים ממספר פלטפורמות קיימות של הקונצרן) ועיצוב רדיקלי (לטענתם, שילוב של קוקפיט מטוס ו... בית מגורים). אלא שכל זה לא הכין אותי לשילוב המרשים באמת המסתתר בגופה המעוצב – שילוב בין מונוספייס משפחתי יעיל, למכונית נהיגה עם יכולת דינאמית גבוהה להפתיע.
.
קווים לדמותה
הרומסטר שייכת לקטגוריה המתפתחת של מיניוואנים קטנים (למרות עיצוב העשוי לדמותה בטעות דווקא כמסחרית קטנה – דוגמת הברלינגו – עניין המאפשר ליבואן לשווקה בגרסת הדיזל גם כמתחרה בסגמנט זה), והיא מתבססת על שילוב של שלוש פלטפורמות קיימות: פאביה, אוקטביה ואוקטביה "טור" (הדור הראשון).
מבחוץ, ממש כמו שהתכוונו המעצבים, אפשר בקלות לחלק אותה לשניים. חציה הראשון מחודד ומזוות ועוקב אחר קוויה של הפאביה החדשה. כמו בפאביה חלקן העליון של השמשות קטום וקורה A מושחרת ומשתלבת ברצועת השמשות הקדמית ליצור סרט – כמו המסכה של זורו – המכסה את העיניים. זה החלק האמור לדמות את אפו של מטוס נוסעים. החלק השני של האוטו, זה האמור להיות מתוכנן כבית מגורים, ממוקד לגמרי כלפי נוחות הנוסעים. הגג עולה גבוה, מפער הדלת עצום והשמשות גדולות ומקנות ראות מצוינת החוצה. המעבר בין שני החצאים של האוטו חד מאוד ונבדל מאוד והצליח להפיק המון עניין בקרב העוברים והיושבים ברחוב.
בתוך הרומסטר העסק יותר סטנדרטי ותגלו בו מחוונים ועיצוב המיישרים קו עם כל מכוניות הדור האחרון של סקודה. וזה אומר עיצוב תכליתי, נטול קשקושים, נקי ומינימליסטי, אשר במקומות בהם חסכו באיכות הפלסטיק נראה ומרגיש די זול. ולמרות זאת, ניכר המאמץ לשוות לתא תחושה עליזה יותר. אם זה באמצעות מבנה דו-מפלסי, שני גווני צבע או החיתוך של קשת הסוכך שמעל לוח המחוונים.
שורת המושבים האחוריים נוחה, עם מרווח ברכיים וראש נדיבים (למרות שהמושבים צרים וקצרים מדי למבוגרים, והרוחב הכללי גבולי לשלושה), תא המטען מציג נפח מכובד ויש המון אפשרויות להטענת מטען וקיפול המושבים (ניתן להזיז כל מושב בנפרד, לקפלם, להוציאם ועוד), כך שתוכלו בקלות למצוא מקום לסלי הקניות בנוסף לאופני ההרים שכבר בתוך האוטו – וזה מאוד חשוב במכונית שהכיף היא חלק ממהותה הפיזית והדינאמית. דווקא מלפנים מעט צפוף לנהגים גבוהים, בעיקר בשל קרבתה של הקונסולה המרכזית לברך ימין, וגם המושבים הצרים והנוקשים ותנוחת הנהיגה ראויים לציון לגנאי. חשוב גם לקחת בחשבון כי לגג השמש הפנורמי אין כיסוי אטום, אלא מחיצה מחוררת שלא מצליחה למנוע מהשמש הישראלית לבשל באיטיות את ראשיהם של הנוסעים.
מערכת ההנעה סטנדרטית לגמרי, עם מנוע בנזין 1.6 ל' של קונצרן פולקסווגן (לא ה-FSI) המפיק 105 כ"ס ו-15 קג"מ ומעביר את כוחו לגלגלים הקדמיים דרך תיבת הילוכים אוטומטית עם שישה יחסי העברה. הבלמים מסתמכים על דיסקים מאווררים בחזית ותופי-בלימה מאחור, יש כמובן ABS וגם מערכת בקרת יציבות (ESP) ברת ניתוק. המתלים הם שילוב של תמוכות מקפרסון בחזית (שהגיעו מהפאביה) וקורת פיתול מאחור (שהגיעה מהאוקטביה הקודמת).

קווים ופיתולים
בתוך העיר חשה הרומסטר כמעט כלואה. התפריט הדינאמי שלה (שלדה קשוחה, מתלים מוצקים וצמיגים קצוצי חתך) מתנגש חזיתית עם עליבות הרחובות שלנו. היא נחבטת, כושלת, וקמה רק כדי להיחבט שוב במחדלי האדישות של הרשות המקומית. חיבור אספלט הגבוה יותר מפס צבע חודר את כל מחיצות ההגנה לתוך ישבנם של הנוסעים.
גם הדיפון לא מבסוט מכך ומביע את מורת רוחו בקרקוש קולני, גם משיבושים קטנים למדי. מומנט רב בסל"ד נמוך (יחסית למנוע 1.6 ל') ויחסי העברה קצרים בתיבה עושים את הנהיגה בעיר לעניין נינוח יחסית. אין צורך בסל"ד רב כדי לנוע בזריזות (וטוב שכך, שכן המנוע רועש בסל"ד גבוה) ותמיד יש עוד רזרבת כוח לצאת בגבורה מהרמזור. העברות ההילוכים פחות מרשימות, והתיבה – כמו רוב התיבות בקונצרן – מדלגת להילוך גבוה מדי, מוקדם מדי. אפשר להגיע להילוך שישי כבר ב-70 קמ"ש והדבר גורם לכך שכמעט כל הזמן התיבה נמצאת בהילוך לא יעיל להאצה ונאלצת לבצע קיק דאון. מצב "ספורט" פותר במידת מה את הבעיה, אך יוצר בעיה אחרת – התיבה לא עוברת להילוך שישי, ונמצאת בסל"ד גבוה מדי בשיוט (גם יותר רועש וגם פחות חסכוני).
ב-90 קמ"ש המותרים על רוב כבישינו, הסקודה נמצאת מחוץ לתחום היעיל מכיוונים נוספים: המנוע עומד על סל"ד נמוך מאוד (בהילוך שישי), המתלים לא מועמסים דיים ולכן הנסיעה נוקשה מדי, רעשי הרוח נוכחים ברקע ורעשי צמיגים נשמעים על כבישים מחוספסים.
לחיצה עד המיקרו-סוויץ' של המצערת מפיקה תאוצה סבירה ובעיקר המון רעש, ברגע שהתיבה מורידה הילוכים ומחט הסל"ד מזנקת לקצה הסקאלה. למרות משקל עצמי של כטונה מאתיים בלבד, לא מצליחה הרומסטר לחוש קלת רגליים וזריזה. בכל מצב ובכל מהירות יהיה לכם אומנם קיק-דאון, אבל לא תמיד יהיה די כוח כדי להאיץ כמו שדמיינתם. אבל אם תציבו את מחט המהירות והסל"ד במקום הנכון, בכביש הנכון, או-אז תתנגן לה מנגינה אחרת.
ברגע שהרומסטר מעמיסה את מתליה ונאלצת להפגין את כישוריה הדינאמיים בין הפיתולים, היא מסוגלת לעמוד בקצב של גדולות וחזקות ממנה, מנצלת את מוצקות המתלים ותכונות הניהוג של השלדה. המנוע נשמע בשרני ובריא ואילו היה אפשר להשליך פנימה קורטוב של שריקת טורבו ועוד 100 כ"ס, היה המיניוואן המוזר למראה הופך למעדן גורמה של ממש – הפתעה רבתי מרכב שאמור להיות מוביל נוסעים צנוע.
אלא שהמהירות הגבוהה גם חושפת שתי בעיות: המתלים עדיין סובלים ממחסור חמור בשיכוך המתבטא בנדנודי מרכב מעצבנים, המגיעים עד כדי סגירת מהלך לא נעימה (אם כי זה קורה רק על פני אספלט גלי מאוד ובמהירות גבוהה מאוד), ומרכז הכובד הגבוה ותנוחת הנהיגה המיניוואנית אינם משרים ביטחון מספק.
התנהגות השלדה עצמה בטוחה וצפויה, ולא תאיים או תפחיד את הנהג הלא מיומן. רצף קשתות מהירות, שמאלה וימינה, לא מוציא את הרומסטר משלוותה ורק באמפ בשיא פניה יגרום לאי נוחות ולסטייה מהקו. לרוב כל מה שיצפה לכם בקצה מעטפת ההתנהגות יהיה תת-היגוי. הזנב יצא רק אם תבקשו, ובתוקף, ולרוב מערכת בקרת היציבות לא תימנע את זה עוד לפני שהוא יפסע. ההגה עצמו, כמנהג הקונצרן, מעט מעורפל ושטח מת קטן במרכז אינו נוסך בטחון בסוויפרים מהירים. כביש מפותל יותר וזורם פחות יחשוף לחימת הגה וחסך בתחום הבלימה. זו פשוט דועכת מהר מדי ואינם עומדת ברף הדינאמי שמציבה השלדה. בהחלט לא הייתי מתנגד לראות כאן פריט חדשני כמו דיסקי בלימה אחוריים...
לסיום יצוין כי בתום נסיעת מבחן של כ-500 ק"מ בעיר ומחוצה לה רשמה הרומסטר צריכת דלק מצוינת של 10 ק"מ לליטר.

קווי אשראי
ראשית, אני מוריד את כובע הטמבל מראשי בהצדעה ליכולת של סקודה לחדש היכן שנראה שכבר הכל נעשה. אני מוריד את הכובע בשנית נוכח העובדה שסקודה עשתה את זה תוך שימוש בחלקים זמינים (חלקם מדור קודם!) ממלאי חלקי החילוף של הקונצרן. כי הרומסטר מוכיחה שבאמצע הדרך בין היצירתיות לבין החסכנות אפשר לייצר מכונית חמודה כשם שהיא משונה, מרווחת ויעילה מצד אחד ושמחה להשתובב מצד שני. לכן, קל לי מאוד לסלוח על אי הנוחות בעיר כשאת התגמול לכך אני מקבל בהתנהגות משובבת נפש בהר. ובהתחשב בכך שאת התמורה הייחודית הזאת מקבלים במחירה של משפחתית משעממת וממוצעת, מדובר באחת האלטרנטיבות המרנינות ביותר שהגיעו לכאן בעת האחרונה.