המבחן התפרסם בגיליון אוטו 225
נפגשנו ב-8:30 במגרש החניה של "סינמה סיטי", נציג 'אוטו' סקפטי אחד ושלושה מתנדבים שהיו, מסיבה לא ברורה, נלהבים לגמרי. כמו כל הרעיונות הטובים-באמת, גם ההברקה הזו הייתה יכולה להיות מצוינת: לקחת את מכונית הארבעה-נוסעים הכי קטנה (והכי זולה) שאפשר לקנות בישראל, לאכלס אותה מלוא המושבים בעזרת קוראינו שיתנדבו לשמש כסרדיני-מעבדה יחד עם אחד מנציגי המערכת, ולנסוע. ר-ח-ו-ק. אם בסוף היום יישארו כולם חברים ויצליחו אחר כך לישון בלילה בלי יותר מדי מיחושים ושרירים תפוסים, הרי שהמכונית עשתה את שלה. לקחת מכונית-מיני צנועה, הכי צנועה שיש, ולהציב בפניה אתגר אמיתי שמתכנניה לא ממש הגו עבורה; גאוני, לא?
זה היה יכול להיות נהדר, אלמלא פרט אחד חשוב שפרח מזיכרוני. כמו רבים מאותם רעיונות מצוינים, גם זה היה זקוק לליטוש סופי אחרון: זה היה מאותם רעיונות שעובדים כאשר מישהו א-ח-ר מבצע אותם. מישהו צעיר, נמרץ וחדור אידיאלים נשגבים. ניצן רז, נניח, במילים אחרות.
אלא שכאמור, את העניין הפעוט הזה שכחתי, וכך קרה שאיש 'אוטו' שהתייצב בנקודת המפגש באותו בוקר היה לא אחר מאשר הח"מ (שהוא, וזו נקודה חשובה מסיבות מובנות, הגבוה ביותר במערכת ובפער ניכר), שואל את עצמו איפה בדיוק התכנית השתבשה. שלושה קרבנות המתינו לי במקום, אלו אשר יועדו למלא את תא הנוסעים, והם הפגינו עליצות תמוהה שהצביעה על כך שכנראה לא ממש הבינו מה מצפה להם (אולי כי נמנענו בכוונה מפירוט מיותר בשלב הגיוס?).
השלושה נבחרו מבין מנויי אוטו מתוך מטרה לקבל מגוון רחב של רקע, העדפות וניסיון נהיגה. כבונוס קיבלנו גם מגוון נאה של ממדים פיזיים. קרן כספי, מייצגת המין הנשי, היא עובדת סוציאלית הנוהגת ביום-יום בסיטרואן קסארה טורבו-דיזל ידנית; היא בת 29 וגובהה 1.65 מ' לערך. חוץ מהקסארה יש בבית גם מגאן אוטומטית. אבי גולן, 45, סוכן ביטוח, נוהג בסופה בדרך כלל כאשר את רוב הקילומטרז' המשפחתי מכסה המאזדה 323F של האישה; ואלעד פניגשטיין, 31, איש הי-טק, נוהג ביום-יום בניסן אלמרה-ליסינג שהוא מקבל מהעבודה, אבל בבית יש ב.מ.וו 315 מראשית שנות ה-80 אשר נושאת גם היא בעומס המשפחתי. שני הגברים, יש לציין, הינם בממדים ממוצע-פלוס. כל השלושה מגדירים את עצמם כחובבי נהיגה: קרן המושבניקית גדלה על טרקטורונים וטנדרים כפולי-הנעה, אבי הוא איש-שטח נלהב, ואלעד אוהב לנהוג מהר ובעברו גם קורס של ראם סמואל בצרפת. נו טוב, את מה שלמד שם אין לו הרבה סיכוי לתרגל היום.
אנו מתחלקים לזוגות – שני הגברים ישבו זה מאחורי זה בכל מהלך היום, וכך גם קרן ואנוכי, כך שבכל מקרה יהיה סיכוי למצוא את עמק השווה בין הרגליים האחוריות לקדמיות. משימת הנהיגה, כמו גם הישיבה במושבים השונים קדימה ואחורה, תתחלק במהלך היום בין כולנו. יאללה, לדרך.
***
הפנדה, כבר אמרנו, היא המכונית הארבע-מושבית הקטנה ביותר בישראל – הקטנה ביותר בכלל אם נתעלם לרגע מהסמארט, שהיא באמת אמצעי תחבורה עירוני והצהרת "שופוני" אופנתית בעת ובעונה אחת; למעשה, לאחר שהופסק כאן שיווקן של דייהו מאטיז, יונדאי אתוס וסוזוקי One (ועד שיחל שיווקה של קאיה פיקנטו), הפנדה מחדשת כאן קטגוריה שנעלמה מהמפה – מכוניות מיני. האם יש לה מה שצריך כדי למשוך את הקהל הישראלי, אותו קהל שהצביע ברגליים נגד מכוניות קטנות-מאוד?
והיא באמת קטנה. על בסיס גלגלים של 230 ס"מ יושב מרכב באורך של 354 ס"מ ורוחב של 159 ס"מ – חתימת-כביש של 5.62 מטר מרובע בערך. המכונית הבאה אחריה בסדר הגודל היא טויוטה יאריס, אשר ארוכה מהפאנדה ב-10 ס"מ, רחבה ב-7 ס"מ ויושבת על בסיס גלגלים ארוך ב-7 ס"מ.
אבל היא בהחלט חמודה. לא ממש Cute ("מאמי", בתרגום ישיר) מבחינה חזותית כמו, נניח, פורד קא ובטח לא שובבה כמו סמארט, אבל חביבה וידידותית למראה, יוצרת אמון מיידי. בתמונות היא נראית בלתי-הומוגנית, במיוחד החלונות האחוריים בין קורות C ו-D שאינם ממשיכים את קווי הדלתות ונראים קצת לא שייכים – במציאות זה עובד הרבה יותר טוב. עם זאת, אני עדיין סבור שאפשר היה לעשות עבודה עיצובית קצת יותר נעימה לעין –פונטו "ספייס" מלפני מתיחת הפנים היא דוגמה טובה.
בפנים החדר אולי קטן, אך אוורירי, עם שטחי חלונות נדיבים המעניקים ראות מצוינת החוצה, ודיפוני פלסטיק אפורים-בהירים בלתי מעיקים. סידור המתגים והפקדים סביב ההגה טבעי ונוח לשימוש, וכל העסק נראה תכליתי ומודרני כאחד. במפתיע, אין גם תחושה של "זול". התאמת הפנלים טובה והכל נראה עמיד ומחובר היטב לאני הפנימי שלו. פנדת המבחן, גרסת "דואלוג'יק" אוטומטית-רובוטית, מאובזרת עד הגג, תרתי משמע: האבזור התקני של כל הפנדות שימכרו כאן כולל את כל הדברים הרגילים – חלונות חשמליים קדמיים, מראות צד חשמליות (רק בדואלוג'יק – הגרסה הידנית מסתפקת גם במראות ידניות), מחשב דרך, זוג כריות אויר קדמיות כשאת הימנית אפשר לנתק לצורך הסעת תינוק במושב הקדמי, ABS עם EBD, וכו' וכו'. אנחנו קיבלנו גם חבילת אבזור הכוללת חישוקי סגסוגת, גג-שמש כפול וצמד פסי-גגון להובלת מגלשי הסקי. אולי אני אסע שם למעלה?
לא צריך להיות פסימיים, מתברר. כמו בכל המכוניות העכשוויות מסוגה, הגובה מפצה על הקוצר ובזכות הישיבה הזקופה יש לי איכשהו מקום לרגליים, בדיוק – אם כי אני מפקפק ביכולת שלי להחזיק מעמד יום שלם מאחורי ההגה. במרווח הראש, למרות גג השמש שגונב מקום אנכי, אין לי בעיה (אם כי אני חושד שליואל אולי כן תהיה: עורכנו מחולק קצת אחרת מרוב בני תמותה, דהיינו קו החגורה ממוקם נמוך מאד, כך שפלג גופו העליון תופס מקום כשל כדורסלן בתפקיד סנטר. זה גם אומר שמקו החגורה ומטה הכל אצלו קצר באופן בלתי פרופורציוני. [אני שמח שלכבוד גיליון ה-200 של מוטו משחזר מר שביט את התכונה השלילית היחידה שמצא בי מאז שבילינו שם יחדיו אי-אז מסוף שנות השמונים והלאה. י.פ]). החדשות הטובות עוד יותר הן שבמצב המותאם עבורי, כאשר מושב הנהג מוזז לאחור ככל שמאפשרות המסילות, מצליחה קרן למצוא מקום לזוג רגליה הענוגות ומדווחת שהכל בסדר. גם צמד ה-א' שלנו מסתדרים לא רע ביניהם – לא המון מקום, אבל נסבל, ובאמת לא רע בשביל אוטו כזה קטן. זה מה שהם אומרים עכשיו, על כל פנים...
***
מנוע ה-1.25 הצנוע של הפנדה – כאן בגרסת שמונה-שסתומים, עם 60 כ"ס – מוכר לנו היטב, וכאן הוא מתגלה כשקט ונעים למדי. בעוד אנו עושים את דרכנו צפונה במהירות שיוט מפתיעה – 120 קמ"ש שומרי-רשיון על הכביש המהיר בלי בעיות – אני מנסה לדכא את העליצות הבלתי-טבעית של החבורה עם הסברים חמורי-סבר אודות מהותן של נהיגות-מבחן ב"אוטו", תוך הבהרה עד כמה קשים חייו של חבר מערכת הנאלץ לצאת השכם-והערב למבחנים משעממים. הם לא קונים את זה לרגע. מה השלב הבא, שירה בציבור? בלית-ברירה אני עובר לפלאן B, ותוקף את חומת ההתלהבות עם בדיחות חסרות-טעם, בעיקר לגבי נשים מאחורי ההגה. לא עוזר: החבר'ה בלתי עציבים. הם גם מתגלים כנחמדים ואינטליגנטיים – טוב, נו, מנויים שלנו, לא? – מה שמהווה שינוי מבורך לעומת החברה לה אני רגיל במבחנים (וניצן, אם לקחת את זה אישית, אז צא מתוך הנחה שהתכוונתי לניצן השני. ולהיפך). אולי היום הזה לא יהיה כל כך נורא אחרי הכל.
הדרך שלנו מובילה אותנו על פני כבישי חול-המועד דלילי תנועה, מה משהווה עוד הפתעה נעימה. מתליה של הפנדה – שום דבר חדש, מקפרסון מלפנים וקורת-פיתול מאחור – מכוילים על הצד היותר-רך של הספקטרום; כצפוי ממכונית צרה וקצרה עם מרכז-כובד גבוה, במיוחד עם 300 קילו של מטען אנושי בקרבה, היא מתנדנדת למדי, ועם זאת יש לה בעיה עם שברים של ממש בכביש. לא ממש מפתיע, בהתחשב בכך שצמיגיה בעלי קוטר חיצוני קטן: אנו מתגלגלים על חישוקי "13 שנדיר למצוא על מכוניות חדשות בימינו אלה, עם צמיגים במידה 155/80. ככל שקוטר הצמיג קטן יותר, הוא נופל עמוק יותר לתוך חריצים ומקבל חבטה חזקה יותר, עניין של פיזיקה. על כבישים סלולים היטב איכות הנסיעה כלל לא רעה, אבל שיבושים קטנים וחדים מועברים היטב לנוסעים.
אני נחוש בדעתי לערוך לחבר'ה את הפול-מונטי, דהיינו להעבירם דרך נתיב-מבחן צפוני כהלכתו. דרך נוף הגלבוע מעוררת קריאות התפעלות: אבי, למשל, למרות היותו טייל מושבע, מעולם לא היה כאן, ואנו עוצרים לתצפית על עמק יזרעאל וצילומי-מזכרת ראשונים. במסלול הניסויים במורד הגלבוע בואך בית-אלפא לא מקבלת הפנדה הנחות, גם עם מטען מלא – חלק ממשימה זדונית לטלטל את קיבתם של חברי למסע וקצת להפחיד אותם, והדוושות השונות נלחצות עד הסוף. זוויות הגלגול דרמטיות, תת-ההיגוי דרמטי עוד יותר ומגיע מוקדם מאד, והצמיגים הצרים מתקשים לעמוד בעומס תוך שהם צווחים במחאה. בכל רגע אני מצפה לבקשה להוריד קצת את הקצב כי יש לנו ילדים בבית, או משהו כזה, אבל כולם ממלאים פיהם מים. נו טוב, בטח הפחד הדביק את לשונם לחכם, למרות שזהו ללא ספק הקצב האיטי ביותר בו נסעתי כאן אי פעם. לא שיש לי טענות למכונית שממש לא יועדה לדברים כאלו. הייתי שמח גם לקצת יותר תמיכה צידית מהמושבים הרכים. שלא במפתיע, הבלמים מסריחים כאשר אנו מגיעים למטה ועוצרים בתחנת-הדלק של בית-אלפא.
התכנית המקורית הייתה שבשלב הזה יגידו החבר'ה שהם רוצים הביתה, לא לפני שהם ירוצו לשיחים להקיא, ואז יהיה לי תירוץ מצוין להניח את המפתחות על שולחנו של יואל יחד עם בקשה שימצא לו מדריך-טיולים אחר בפעם הבאה – אבל לא. הם רוצים עוד. ולנהוג בעצמם. לבד, בלי המשקל העודף של מטען נוסעים מלא. נו טוב, אני אשב לי כאן לבד בחושך בביתקפה. בזה אחר זה הם יוצאים חזרה למעלה (לא לפני סדרת אזהרות מתבקשת, הפצרה להימנע מבדיקת יעילות כריות האוויר ודיון קצר במהות החיים עם תת-היגוי נשלט-אך-מענג, או משהו בסגנון. לא שאני מודאג – שלושתם כבר הוכיחו נהיגה בוגרת ושקולה בדרך לכאן. לא מדובר בילדים מתלהבים, מה גם שהפנדה, איך לומר זאת בעדינות, לא מושכת אותך לנהיגה פרועה), וחוזרים בעיניים בורקות. "יאללה, ממשיכים"?
לעדכונים בזמן אמת בעולם הרכב
ערוץ הווטסאפ של
יאללה, אני נאנח. כנראה שנאלץ לבצע את התכנית עד הסוף.
***
אחרי שעה וחצי אנחנו פוגשים את תומר (פדר) וניצן (רז) עם האסטרה (טורבו) לארוחת צהרים, באמצע העליות של כורסי המובילות לגבעת-יואב ולדרום רמת הגולן. הפנדה לא ממש אוהבת עליות. בודאי לא עם ארבעה נוסעים בקרבה. ההילוך הראשון קצר מאד – קצר מספיק כדי שהצמיגים הקדמיים יחרקו בעת זינוק נמרץ מעמידה. תפקוד תיבת הדואלוג'יק הרובוטית כאן מהווה שיפור גדול לעומת תיבות דומות, שמשלבות את המצמד מוקדם ומקשות בכך על יציאה חזקה מהמקום. השילוב לשני גורם לירידה דרמטית בסל"ד – וכאן כבר אי אפשר להימלט מהפיזיקה הבסיסית של יחס הספק-משקל, ולא פחות חשוב – מומנט-משקל. כשיש רק 10.4 קג"מ, העובדה שהם מגיעים כבר ב-2500 סל"ד מהווה נחמה חלקית בלבד. הפנדה שוקלת 865 ק"ג, אבל יחד אתנו המשקל עובר בקלות את מחסום הטון ויש גבול למה שאפשר לקבל מ-60 כ"ס. לזכות תיבת הדואלוג'יק יאמר כי היא מחליפה הילוכים בצורה אינטליגנטית במצבה האוטומטי; ההחלפה עצמה חלקה, וגם אם לא תמיד ממש מהירה (דווקא המעבר הפרובלמטי מראשון לשני מתבצע לאט יחסית) לא מקבלים כאן את תחושת ההאטה המעצבנת שאפיינה תיבות דור-ראשון כמו הסלספיד של אלפא. אני עדיין לא קונה את הרעיון – מבחינתי, מי שרוצה ידני שיקנה ידני, ומי שרוצה אוטומטי יסתדר מצוין עם תיבה פלנטרית קונבנציונלית – אבל החבר'ה שאיתי מתייחסים אליה כאל תיבה אוטומטית לכל דבר, ואין להם בעיה איתה.
אחרי הארוחה אנו ממשיכים למעלה. על הפרק – שעתו של תומר לעמוד באור הזרקורים. "עוד מעט יגיע שלב הצילומים המייגע", אני אומר לחבר'ה. מהבוקר הכנתי אותם לאקט הזה. "זה מעצבן, אני יודע, אבל אין ברירה. תתאזרו בסבלנות". איזה סבלנות ואיזה בטיח. מתברר שמראה צלם שמכוון את החצובה, עושה פוקוס, מכוון שוב את החצובה, מבקש להזיז את האוטו שני מילימטר שמאלה, משנה את זווית המצלמה, מבקש ממישהו שיביא את הבלנדה, מצווה על אחר שיתלוש את השיח שמפריע בפריים ויזיז את השמש ימינה – כל זה, שגורם אצלי לנרווים ורעידות בלתי-נשלטות, מרתק את החבר'ה עד בלי די, והם מתעדים כל רגע במצלמות דיגיטליות קטנות. "סליחה שלוקח כל כך הרבה זמן", אני מסביר, בעת שתומר מגייס את כולם לנקות את האוטו. "ככה זה צלמים. עכשיו אתם מבינים עם מה אנחנו צריכים לחיות?"
לא. הם לא מבינים כלל, ומבחינתם אפשר להמשיך ככה עד הלילה. הם פשוט מוקסמים. אני מרים ידיים. מקרה אבוד. כשמגיע תורו של ניצן לבצע קצת אקשן עם האסטרה אני מקבל תחושה שאו-טו-טו הם יפרצו במחיאות כפיים ספונטניות. "כן, הוא נהג לא רע", אני ממלמל כשהאופל חולפת על פנינו על הצד. "לקח לי הרבה זמן ללמד אותו".
***
בדרך הארוכה הביתה הכניעה שלי מוחלטת. שלישיית אורחינו אמורה להיות נרגנת וחסרת סבלנות בשלב הזה, אחרי יום שלם בו היו כלואים במכונית הקטנה הזו ועם משפחות מחכות בבית. איפה. הם ערניים, חביבים, וממש לא ממהרים לשום מקום. אני עוד מנסה פה-ושם לשמור על שארית כבודי המקצועי תוך התייחסויות מזדמנות לצריכת הדלק, המקום שיש לי מאחורי קרן במושב האחורי, העדר משענות-ראש אחוריות (המכוניות שיימסרו ללקוחות יכללו אותן כסטנדרד, אגב) ועצות איך לשים את הידיים על ההגה, אבל בתוך לבי אני יודע שהקרב אבוד. אחרי עצירת-הקפה האחרונה בצמח אני זונח סופית את תפקיד העיתונאי הרציני. את מקום ההרצאות המלומדות על תקני יורו 4, כריות אויר חכמות, דיפרנציאלים מוגבלי-החלקה ומה בדיוק עושה עופרת בדלק, תופס מרתון בדיחות פולניות. אף אחד מהחבר'ה לא נרדם על ההגה, ואף אחד מהם לא מתלונן שצפוף לו, או שמאוחר, או שמשעמם.
בשמונה-וחצי בערב אנו גולשים חזרה לחניה מול סינמה-סיטי במצב רוח מרומם, אחרי כמעט 600 ק"מ של נסיעה. הפנדה הקטנה יצאה גדולה, והחבר'ה יצאו תותחים. מתברר שלפעמים, גם רעיונות שנראים מטופשים על הנייר יוצאים מוצלחים. ואם השלישייה הזו מהווה חתך מייצג של מנויי אוטו, מצבנו הרבה יותר מטוב. הם אפילו אומרים ל-י תודה רגע לפני שאנו נפרדים. נפלתם על השכל? תודה לכם!
***
והפנדה? ובכן פיאט חזרה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: מכוניות קטנות. במחיר של 80,000* ש"ח לגרסת הדואלוג'יק (ורק 75,000* לידנית!), היא אולי לא תהיה להיט היסטרי – בכל זאת, אנחנו ישראלים – אבל בהחלט מגיע לה להצליח. היא עברה בגבורה יום של התעללות, הוציאה את נשמתה בטיפוס לרמת הגולן, סיפקה צריכת דלק של 12 ק"מ לליטר תחת עומס מלא ורגליים כבדות על הגז (בתנאים נורמליים אפשר להגיע ל-15 ק"מ לליטר בקלות, למיטב שיפוטי), והחזירה אותנו רעננים יחסית הביתה. רק למחרת מזכירים לי מיחושים קלים בשרירי הירכיים שהיא בכל זאת קצת קטנה עלי, אבל זה לא משנה את המסקנה שלי לגביה: ריספקט.
* המחירים נכונים ליום פרסום המבחן