הכתבה המלאה פורסמה במקור בגיליון 250 - דצמבר 2006
זה התחיל רע. כמעט שעה מההמראה, בגובה 35,000 רגל, הודיע קפטן שמידט (או שולץ, לא חשוב) שהמטוס התקלקל. ''משהו לא רציני, אבל לא ניתן לתקנו בברצלונה'' – לשם פנינו מועדות. חוזרים לפרנקפורט. גם אם נתעלם לרגע מהשאלות הקיומיות שצצות ברגעים כאלו (למשל: מה הקשר הלא וירטואלי בין תקלה ''לא רצינית'' לאורך חיי הנוסעים במטוס ספציפי), הייתי סופר-מוּטרד. גם בלי העיכוב הזה, לוח הזמנים מאוד צפוף: טיסה לברצלונה, המתנה של שעה בנמל התעופה, המראה בטיסת שכר פרטית לויטוריה שבצפון ספרד. נחיתה, תדרוך קצר ונהיגה ראשונה במכונית המבטיחה הנ''ל. ארוחת ערב, עתירת ריוחה ריזרבה (איזור ההשקה ידוע ביינות שלו), שינה, השכמה מוקדמת ונהיגה נוספת עד להמראה חזרה לברצלונה. בקיצור, אם אני לא מגיע לויטוריה בזמן, הלך חצי מזמן הנהיגה, וגם זה בהנחה שאוכל בכלל להגיע לפינה נידחת זו בשעות הבוקר המוקדמות – אחרת הלכה הנהיגה כולה. חזרנו לפרנקפורט ומייד עטו כולם על דוכן הטרנספר. התברר שיש מטוס אחר היוצא שעה מאוחר יותר, אך עם הלחץ של נוסעי המטוס שלי – סיכוי גדול שהטיסה תאחר לצאת. טלפון בהול לאנגליה, ליחסי הציבור של יגואר, הבהיר חד משמעית שלא ניתן לדחות את מועד המראת טיסת השכר שאמורה לחזור עם קבוצה מויטוריה ולהגיע לטיסות ההמשך שלה. טיסה מפרנקפורט לויטוריה לא קיימת. בלאגן. אני מנסה לשחזר את מפת צפון ספרד ונזכר: בילבאו! ''יש טיסה לבילבאו?'' אני שואג. מתברר שיש ושבילבאו היא אכן כשעת נסיעה מאזור ריוחה. לפעמים שווה לדעת גיאוגרפיה. שיחה ללונדון ויגואר XJ חיכתה בבילבאו.
למלון 'מרקיז דה קסארס' (למי שמכיר ומוקיר את היין), מוקד ההשקה, הגעתי אחה''צ ושמחתי לגלות את אחת ממכוניות המבחן, XKR קופה (יש גם קונברטיבל) כבר במלון. חמש דקות מאוחר יותר כבר לחצתי על דוושת התאוצה שלה, ולרגע קצר העולם נראה הרבה יותר טוב. רק לרגע. כי אז החשיך ענן את עין השמש, והתחיל לטפטף. מי שנדפק פעם אחת, נדפק פעמיים, אמת ידועה. הנעה אחורית ומנוע עתיר מומנט על כביש רטוב הם מתכון לא טוב. או שדווקא כן...
שיניים חדות
יש לי מעט מאוד זמן לבחון את העיצוב שלה בטרם אשעט למושב הנהג, אך כבר במבט חטוף אין ספק שגם בגרסה הפתוחה וגם בסגורה, המכונית אלגנטית וקרבית כאחד. אין בה את המוחצנות של ב.מ.וו סדרה 6 או את מראה הבריון של גרסאות ה-AMG של מרצדס. היא רכה יותר, אלגנטית יותר וכן, היא חתולית יותר. אין הרבה שוני חיצוני בינה לבין ה-XK עליה היא מבוססת. אלומיניום נוצץ שולב בשבכות הקדמיות ועל כונסי האוויר הצדיים, כשאלו וגם אלו מקנים לה מראה כרישי דווקא. מאחור עוצב פגוש שונה, קרבי יותר, ומתחתיו מציצים ארבעה צינורות פליטה. חישוקי אלומיניום מגודלים מוסיפים קרביות לחתולה האולטימטיבית (לעת עתה) של יגואר.
מיד עם תחילת הנסיעה, הקולגה שהיה איתי בטיסה הודיע שלא ינהג באותו היום והתיישב לידי (שיבוא בכל השקה). מצב הרוח שב והשתפר. כמעט שעתיים נהיגה – נטו – וללא כוונה לבזבז ולו דקה אחת מיותרת. כיוון מושב חשמלי לתנוחה מצוינת, מפתח אלקטרוני בכיס, התנעה עם כפתור. צליל נהדר. כוונון מראות, הגה, מבט קצר מסביב. מסך מרכזי עם פיקוד מגע, נוח ויעיל. הכל במקום שאתה מצפה לו. מביט על המפה, בוחר מסלול לא ארוך במיוחד – אך שנראה מפותל כדבעי – מעביר את המפה לקולגה (אם לא נוהג – שינווט) ונותן בגז. הטפטוף מפסיק והכביש לא חלק במיוחד. אני מתעצבן שבאזור נידח בספרד האספלט לא חלק כשהכביש רטוב בעוד אצלנו חלק גם כשיבש, אך נהנה מהתוצאות: אין חשש להעביר מומנט לצמיגים האחוריים ולדחוף את המכונית קדימה חזק ומהר. התאוצה למאה אורכת 5.2 שניות, המנוע מושך מלמטה-למטה, כמו מנועים גדולים של פעם. האמריקאים ימותו על זה, גם אני. V8 חזק, עם מגדש-על שלא ממש מתאמץ (זו ההרגשה לפחות) להעיף את 1665 הקילוגרמים של החתולה הזו קדימה. עם 420 סוסים ומומנט של 57.1 קג''מ, שחלק בריא ממנו מורגש היטב הרבה מתחת ל-4000 סל''ד (ערך המומנט המקסימלי), היא חזקה בצורה משמעותית ממתחרות גרמניות המקבילות לה במחיר, אך חזקות פחות ושוקלות יותר. אבל את הפרטים אלמד מאוחר יותר, כשאקבל את הסיכום של מסיבת העיתונאים ש''הפסדתי''. עכשיו אני לומד להכיר את החתולה – והיא אותי.
כריות ברגליים
כל חובב חיות יאמר לכם שחתולה עשויה להפתיע, לשרוט אף לנשוך. ולחתולה הזו יש שיניים – ואיזה שיניים. הכבישים כאמור סלולים היטב, אבל פתלתלים וצרים למדי. אני מגביר את הקצב לאט. לא מתגרים במכונית כזו, למרות מערכת בקרת יציבות שעובדת מצוין. התנועה דלילה, ולמרות שאיני מתקדם (עדיין) בקצב לו המכונית הזו מסוגלת, אני מגיע לישבנן של מכוניות אחרות שוב ושוב. לחיצה קטנה על בורר ההילוכים וחגיגה של ממש מתחילה: המכונית משמיעה גז ביניים, מורידה הילוך (או שלושה) במהירות בזק, ולשקט המוחלט בו היא נעה חודר צליל מ-ו-פ-ל-א של V8 שכויל בידי מאסטרו. גוף האלומיניום שלה מזנק לפנים כצ'יטה העטה על טרפה והעקיפה מסתיימת עוד לפני שהתחילה. ראיתם פעם חתול עומד על רצפה ולפתע, כאילו לא דרך אף שריר מתייצב על שולחן? ככה עוקפת היגואר הגדולה הזו כמעט כל מה שזז בכביש.
לחתולים יש קטע כזה, בו הם מכניסים את ציפורניהם לבין הכריות של כפות הרגליים ומתקדמים בשקט מוחלט, עד שמגיע הרגע לשלוף את הציפורניים. כך גם ה-XKR – חרישית, רכה ומסתירה מתחת לכריות ציפורניים של פלדה. הנסיעה שקטה, נוחה ברמה לא אופיינית לרמת הביצועים (בזכות מתלי האוויר המתכווננים מאליהם). ניתן להגדיר את איכות הנסיעה כמוצקה, אך לא מטלטלת. ההגה, כפי שהיה עוד ב-XK הקודמת, נינוח במרכזו ומהיר יותר בהפניה (כמו ברוב דגמי החברה, גם כאן מדובר ב''מסרק'' בגיאומטריה משתנה) ולאורך כל הדרך המשקל טוב, ממש כמו ההיזון החוזר.
אני מתחיל להגביר את המהירות יותר ויותר, אבל לא מתקרב למגבלות. את זה אשמור למחר, כשהתאורה תהיה טובה יותר, העייפות תציק פחות, והכביש, נקווה, יהיה יבש. כך לפחות חשבתי...
חתול אחרי עכבר
בבוקר השכם, גיליתי לשמחתי שבן זוגי לנסיעה (כן, זה שויתר יום קודם על הנהיגה) ויתר הפעם על היציאה המוקדמת. כך מצאתי את עצמי לבד במכונית פתוחה, כשכל 250 הקילומטרים על הכבישים המפותלים נזקפים לזכותי. במקום להתעסק בניווט תוך כדי נהיגה, החלטתי להיצמד למכונית ''ישראלית'' נוספת, לה שני נהגים, סידור שיאפשר החלפת מכוניות באמצע המסלול (הם לקחו את הגרסה הסגורה) ובדיקת ההבדלים ביניהן. אתחיל רק ואציין שהעכבר הוכנס לכותרת לצורך המליצה בלבד, כי המכונית אחריה רדפתי הייתה חתולת טרף (ממש כמו זו בה נהגתי), ונהגה, ידיד ותיק מימי אשקלון העליזים, רחוק מלהיות עכבר: נהג משובח שכיכב שם על מכונית הנעה אחורית ועדיין מתחרה במרוצי ראלי. עכשיו, ברשותכם, נעבור ישר למרדף עצמו:
סיבוב רדף סיבוב, ההגה המדויק והמהיר הזין לידיים נתונים על מצבו, בקרת היציבות לא התערבה כמעט בכלל וחתול הכל-אלומיניום טרף את האספלט כפי שמעט מכוניות, במיוחד בקטגוריה GT, יודעות. כצפוי, חשים במשקלה העודף של הקונברטיבל וגם ניהוגה לא היה באותה רמת דיוק נפלאה של הקופה, קנס נמוך והכרחי לאוהבי המכוניות הפתוחות. הייתי רחוק ממקסימום היכולת שלי ושלה כשהתחיל של גשם סוחף. ''מי שנדפק ביום אחד, נדפק גם בשני'', אמרתי בזעם. אבל זה לא היה נכון, כי דווקא הגשם הדגים עד כמה המכונית הזו פנטסטית.
החלפנו מכוניות והמשכתי לרדוף אחרי עמיתי. יותר קל לנהוג שני, במיוחד אם סומכים על הנהג שמלפנים. ואני מאוד סמכתי על הנהג שלפני. בולם במקום בו בלם, מאיץ במקום בו האיץ. מערכת הבקרה נותקה, המהירות הלכה ועלתה, ולמרות שאני רודף במכונית מהירה וקשיחה יותר מזו שלפני, אני עובד קשה מאוד כדי לנסות ולעמוד בקצב. המנוע שמגיב לכל אורך הסקאלה, הגיר המופלא, ההגה המדויק, המתלים והצמיגים שגומרים למכונית להתנהג בכביש רטוב כאילו היה יבש לחלוטין, הנוחות הלא-מעייפת. במכונית אחרת זו הייתה עבודה קשה בהרבה.
משחרת לטרף
כשהכל הסתיים, בארוחת הצהריים, שאלתי את עמיתי המהיר: ''אם זו המהירות בה התקדמנו בגשם, מה היינו עושים על כביש יבש?''. ''אני לא רוצה לדעת'', הוא ענה. לא אמרנו במילים את מה שחשבנו, אך החיוך הסגיר את המסקנה החד משמעית – ה-XKR היא אחת ממכוניות ה-GT הטובות בעולם. נקודה.
