הכתבה המלאה פורסמה במקור בגיליון 251 - ינואר 2007

הסצנה מוכרת: הגיבור הקשוח נכנס לבר דרך זוג דלתות העץ החצויות, אקדח אחד מוסתר על ידי מעיל עור משופשף ואחד מוחבא במגף. הוא מעיף מבט זועף בעודו סורק את הבר עד שהוא מוצא את האיש הרע, הם הולכים מכות במשך שעה, עד שלבסוף, כשהכל נראה אבוד, הוא מצליח לירות בו ויוצא עם הבלונדינית מהבר. במציאות, מסתבר מאוחר יותר, הכוכב בעצם די נמוך וכחוש (מי אמר סטאלונה?), מפחד מגבהים וצמחוני, ונותן לכפיל שלו לעשות את כל הפעלולים בזמן שהוא שותה שוקו בחדר ההלבשה.קליבר וחבריםהקליבר משדר את אותו מסר: הוא נראה כמו רכב שטח דחוס, שרירי ומסוקס, עם V8 "ביג בלוק" והנעה כפולה שלועסת בולדרים לארוחת בוקר. בפועל, מדובר במשפחתית קומפקטית, עם קו גג נמוך יותר מטום קרוז, מנוע 4 ציל' צווחני והנעה קדמית שלא מאפשרת לרדת מאספלט. אלא שבמפתיע, דווקא בתפקיד הזה הוא כוכב הרבה יותר גדול מבני מוצאו הגדולים ורבי היומרה.

שליחות קטלנית
דודג' היא ראש החץ של קרייזלר בשוק האירופאי, והקליבר הוא הירייה הראשונה במתקפה. אולם בניגוד לניסיונות עבר, הוא לא מנסה להיות יותר אירופאי מאירופאי, אלא הוא מזדהה כאמריקאי ולא מתנצל על זה. העיצוב מוחצן, בולט ורבוע קווים. משהו שמושך את העין ויוצר נוכחות מרשימה בסגמנט בו כל המכוניות נראות (כמעט) אותו דבר. הוא הוצג לראשונה כקונספט בתערוכת ז'נבה 2005 ובגרסה מוכנה לייצור בתערוכת דטרויט בתחילת השנה. בליין של דודג' הוא מחליף את הניאון הוותיקה (שנמכרה אצלנו תחת מותג קרייזלר) ומשווק – למרות עיצובו השונה – בין משפחתיות קומפקטיות (פולקסווגן גולף, למשל) למשפחתיות גדולות (פאסאט, לדוגמא). מידותיו, אפוא, צנועות ממה שהעיצוב מרמז: אורכו 441.5 ס"מ (בין פיז'ו 307 ל-407 לצורך השוואה) רוחבו 180 ס"מ (4 ס"מ יותר מ-307) וגובהו 153.5 ס"מ (חצי ס"מ יותר מ-307). גם היצע יחידות הכוח נמצא בקו הגבול שבין הקטגוריות, עם שני מנועי בנזין (1.8 ל' 150 כ"ס ו-2.0 ל' 156 כ"ס, שפותחו בשיתוף עם יונדאי ומיצובישי) ומנוע דיזל אחד (2.0 ל' 140 כ"ס מבית פולקסווגן). לממהרים תוצע גרסה ספורטיבית העונה לשם SRT4, עם מנוע 2.4 ל' מוגדש המספק 300 כ"ס מרשימים.
הקליבר לא נבחן במבחני הריסוק האירופאים אך נבדק במבחני ה-IIHS האמריקאים (המחמירים פחות), שם זכה לציון מרבי בריסוק הקדמי וגבולי בריסוק הצדי. יש לציין כי המבחן בוצע ברכב שצויד ביותר כריות אוויר מהגרסה המשווקת בארץ.

על תבונה ורגישות
לקליבר קווי עיצוב החלטיים – פגוש אגרסיבי מלפנים עם גריל ענק ופסי ניקל נוצצים, יחידות תאורה מגודלות ופס כוחני לאורך מכסה המנוע יוצרים הופעה קרבית במיוחד, הנתמכת בחישוקים מגודלים ("17) ובתי הגלגלים מנופחים. עד קו החלונות הכל נראה גדול והחלטי, ואז מגיע קו הגג מוקדם מהצפוי ויוצר קו חלונות צר – כמו רכב שטח שהוקטן. התוצאה הסופית מאוד בולטת, גם אם לא מעודנת במיוחד.
כפועל יוצא מהגג המונמך והחלונות הקטנים, הכניסה לקליבר לוותה (אצלי לפחות) בחששות לפדחת. לכן הופתעתי מעט כאשר גיליתי מרווח ראש מצוין ומיד אחר כך הופתעתי שוב, הפעם בגלל משענת הראש המוזרה. היא נוקשה, מכוונת בזווית לא נוחה ואינה ניתנת לכוונון לפנים-אחור – והדבר מציק לאורך זמן. תנוחת הנהיגה מקבלת ציון עובר ולא יותר, בין השאר "הודות" להגה המתכוונן מעלה-מטה בלבד ולבסיס המושבים המעט קצר.
הגבוהים מביניכם גם ימצאו את רגלם הימנית כלואה בין הקונסולה המרכזית לבסיס ההגה, ומי שמאמין בפתגם "צרת רבים חצי נחמה", מוזמן לבקש מהנוסע לפתוח את תא הכפפות (המגודל ובעל המקום לבקבוקים) ולראות איך הוא נחבט בברכיו.
מעבר למושב האחורי חושף סף כניסה דלתות גבוה למדי (המקשה קצת על היציאה מהרכב), מרווח רגליים טוב (וחוסר במשענת בין המושבים) ומרווח ראש וכתפיים שלא יפריע גם לגבוהים ורחבים. הנוסעים בשורות המוזלות ייהנו גם מהיכולת להזיז את זווית המשענת, אופציה חביבה בהחלט. בנוסף, בזכות החלונות הקטנים ועיצוב הפנים, זוכים הנוסעים לקבל (שוב) את התחושה (המשולבת במעט קלסטרופוביה) כי מדובר ברכב שטח קשוח. נחמד לתדמית, רע לראוּת מחוץ לרכב, בעיקר למי שיאכלס את מושב הנוסע שאינו מתכוונן לגובה (דבר שהפריע למאותגרים סנטימטרית, כדוגמת זוגתו הקצרצרה של הח"מ).
הדשבורד מציע שילוב של צבעי קרם/חום המקנים אווירה פשוטה, שהקונסולה המרכזית הכסופה ולוח המחוונים הספורטיבי (עם רקע לבן ותאורה לילית כחלחלה) לא לגמרי מצליחים לשפר. גם החומרים בתא הנוסעים נוקשים למגע ומשדרים יותר פשטות ופחות איכות. דוגמא טובה לכך היא המשענת בין המושבים הניתנת לכוונון לפנים-אחור, אך לא ננעלת באף מצב ומוזזת בשוגג שוב ושוב במהלך הנסיעה.
הגרסה שנבחנה היא ה-SXT המאובזרת, ובצד האבזור יצוינו מערכת קול עם מחליף דיסקים (הקוראת קבצי MP3 אך נעדרת שליטה מההגה), מצפן (הלו דודג', זה לא רכב שטח – מספיק עם הרמזים) שאינו קריא ביום עם אורות דלוקים (בדומה לכל הכיתובים הנלווים בסביבתו), בקרת שיוט, חיישני חניה ומראה נגד סנוור. בקרת האקלים (עם פתח אוורור לנהג שמקרר בעיקר את הברך) נעדרת מהרשימה ואת מקומה תופסים כפתורי מיזוג פשוטים. תא המטען קטן וצר, ונראה שנתוני הנפח הרשמיים (524 ל') מאוד אופטימיים.

סחרור מסוכן
הקליבר משווק בארץ עם יחידת כוח אחת – 2.0 ל', 156 כ"ס ותיבה אוטומטית-רציפה (עם אופציה למצב דמוי טיפטרוניק, בעל שישה יחסי העברה קבועים). בהתנהלות רגילה ונינוחה התיבה מבצעת את עבודתה בצורה טובה למדי, ולא מורגשת תחושת "הקלאץ' המחליק" האופיינית לתיבות אלו. הבעיה מתחילה כאשר הנהג דורש יותר – האצה מיידית מעמידה או תאוצת ביניים חזקה. במצב כזה ייחשף אופייה האיטי של התיבה, אשר משתהה עד שהמנוע מטפס ל-5000 – 6000 סל"ד. כאשר היא עושה כן והתאוצה המיוחלת מגיעה, היא מפתיעה בעוצמתה, אך המנוע מייצר המון רעש (בתיבה רציפה, המנוע נשאר באותו סל"ד ויחסי ההעברה משתנים באופן רציף, ולא ההיפך). בתיאוריה זה נהדר. בפועל אתה שוקל להפסיק את ההאצה רק כדי לגרום לו לשתוק כבר.
במצב הידני (הבורר זז שמאלה-ימינה) פעולת התיבה מוזרה אף יותר. חלוקת יחסי ההעברה תמוהה בלשון המעטה, עם הילוך ראשון ארוך יחסית (70 קמ"ש), שלאחריו ההילוכים קצרצרים ומטלטלים את הרכב בחבטה עם כל העברת הילוך בעומס. גם במצב האוטומטי-רציף הגיר מתבלבל מדי פעם ומייצר חבטת תמיהה בתגובה. בנוסף, וכמקובל בתיבות אלו, כמעט ואין בלימת מנוע (למעט במצב הידני), דבר שמתבטא בעבודת בלימה אינטנסיבית מהמקובל.
בתחום הנוחות ממחיש הקליבר כי בדודג' חשבו יותר על אירופה ופחות על ארה"ב. הוא אומנם רך למדי, אך מספק נוחות נסיעה מרשימה. בכבישים בינעירוניים הקליבר אומנם זז הרבה על המתלים, אבל בדומה למצב בעיר, הוא מבצע את עבודתו נאמנה וסופג שיבושים – גדולים כקטנים – ביעילות. לשלילה יצוינו רעשי רוח, המצטרפים לרעשי צמיגים ובולטים יותר מהמקובל.
בצד הדינאמי בולט (ולא לחיוב) ההגה הקל יחסית, שאינו מספק תקשורת כלשהי לנהג. לוקח קצת זמן להתרגל אליו (בגלל שטח מת קטן במרכז ותגובה מהירה אחריו) אך לרוב הוא לא מפריע לניצול פוטנציאל השלדה – ובמפתיע, הפוטנציאל גבוה למדי. האחיזה גבוהה ביותר, ההתנהגות ניטראלית מאוד וקל לשלוט במרכב ולנהוג במהירות כאשר מתעלם מזוויות הגלגול הנוכחות (המתגברות תחושתית בעקבות הישיבה הגבוהה). אם מישהו מהרוכשים הפוטנציאליים יתעקש לדחוף את הקליבר למגבלות, הוא ישמח לגלות שתת ההיגוי אינו מוגזם ושהיגוי יתר מתקבל בפרוגרסיביות יתירה (רכב המבחן לא צויד בבקרת יציבות, אך זו תגיע כסטנדרט בגרסאות שימכרו לקהל). לחובת הקליבר יצוינו הבלמים, שבדומה להגה, לא היו מרוצים מהנסיעה הנמרצת ואיבדו את יעילותם לאחר מספר בלימות חזקות. אבל זה לא משנה את התמונה הכללית – הקליבר מאוד הפתיע מבחינה דינאמית ויאפשר לנהג הזריז לנהוג בקצב מהיר מבלי להרגיש שהוא עושה זאת בניגוד לרצונה של המכונה.

סינמה פלאנט
הקליבר מציע משהו שונה לגמרי ממה שמשדרים העיצוב והתדמית – מכונית משפחתית מוצלחת. נכון, יהיה לו קשה להצטיין בתחומי נסיעה ונהיגה מול עדר המשפחתיות-הגדולות המתחרות בו באותו מחיר (סובארו B4, הונדה אקורד ושות'), אבל את רובן הוא ינצח בסעיף חשוב אחד, זה שפונה לילד בן השלוש שמתחבא אצל כולנו – הרושם. ובנקודה זו בדיוק, ההתייחסות לקליבר הופכת להיות אחרת. כי זו, למעשה, הדרך הזולה ביותר להרגיש שאתה נוהג ברכב שטח (שכולם, לפי עדרי הטוסונים והלנדקרוזרים, רוצים) בלי להקריב את איכות הנסיעה בכביש. הנוחות והיכולת הדינמית טובות משל רוב רכבי השטח והפנאי, המרווח מקבל ציון גבוה גם הוא ורק המנוע ואיכות הייצור נשארים מאחור. כך שזו אולי לא המשפחתית הטובה ביותר בסגמנט, אבל זו מכונית הנוסעים הטובה ביותר שנותנת את רושם השטח שכולם מחפשים – ולא מענישה על זה.

תודה לחוות בת יער על האירוח והעזרה בצילומים