הכתבה המלאה פורסמה במקור בגיליון 244 - יוני 2006

מערכת הניווט שבה והודיעה על פקקי תנועה כבדים באוטובאן שמוביל למינכן, שבה וחישבה בחריצות את הדרך, דחקה אותי הלאה והלאה לכבישים הרריים נידחים, מרתקים וריקים. ואני התעלמתי מהשלג המצטבר על האספלט השחור ודחקתי עוד ועוד בבימר הקטנה וזו נענתה לי בשמחת כביש שכמוה נדיר לפגוש בדור מכוניות הפוליטיקלי קורקט של היום. עברו שנים רבות מאז הייתי בעלים של ב.מ.וו שידעה ליהנות אותי ברמות האלו, עברו שנים רבות עוד יותר מאז נהגתי כל כך חזק על כביש שחור מכוסה בשלג לבן.
הזמן חלף עבר לו, מערכת הניווט המשיכה ודחקה אותי אל כבישי הרים, הבימר המשיכה לעוט על עקומות חלקות והשנים נשרו ממני, יחד עם העייפות והכאב הנורא הזה בכתף...פגישה מחודשת
זו הייתה הפעם השלישית בה פגשנו בסדרה 1 של ב.מ.וו. בפעם הראשונה היה זה בהשקה, שם, על כבישים אירופאים טובים ותובעניים, הערכנו את הבאוורית הקטנה וקשרנו לראשה כתרים. חודשיים מאוחר יותר, על כבישיה השבורים של ישראל, אהבנו אותה פחות, הרבה פחות. נוחות הנסיעה הלא-מספקת, הצפיפות מאחור, איכות החומרים הבינונית והאבזור הדל (שלא הלמו את המחיר הגבוה) העיבו אפילו על היכולת הדינמית המרשימה, בעוד מנוע ה-2.0 ל' הצנוע הרגיש ''קטן'' מדי על השלדה המשובחת.
הפעם, לבימר שרוני נאק קיבל לידיו במינכן, היה מנוע בן 3 ליטרים עם 265 כ''ס ומומנט שמן של 32.1 קג''מ, וזה הבטיח יותר, הרבה יותר. אלא שהשלג – שהחל ליפול על מינכן בערך באותה השנייה בה רוני התניע ולא פסק כל הדרך בואכה ז'נבה – קלקל לו את החגיגה.
הנעה אחורית היא הרי הפחות טובה בין ההנעות בתנאים של שלג, ומכוניות כאלו מטבען (במיוחד כאלו עם מומנט גבוה) נוטות להיתקע יותר בשלג, שלא לדבר על נטייה טרמינלית לצאת להיגוי יתר בלתי נשלט בעליל. רוני, שיודע לתת בגז כשצריך, נתן כבוד לתנאים וזחל כל הדרך לז'נבה, בה שימשה אותנו הקטנה בשהותנו בתערוכה.
כבר כאן, בתנאים עירוניים, נוכחנו שמשהו בחלוקת המשקל של הקטנה טוב מאשר בחלק מאחיותיה להנעה. בחלקים בהם השלג על הכביש הפך לקרח (זה קורה כששלג הנמס בשעות היום שב וקופא בלילה) התחפרו חלק מהגרמניות כשצמיגיהן האחוריים משמיעים יללות מחאה – בעוד ה-130 המשיכה לנוע ללא קושי מיוחד. בקטעי הנסיעה העירונית לא חשנו באי נוחות בזכות רמת הסלילה (למרות שהנוקשות הבסיסית של המתלים בהחלט הורגשה), ורמת האבזור והגימור הייתה מספקת גם את המפונקים שבינינו (ריפודי עור, מערכת שמע/ניווט משובחת ועוד), בעוד המנוע החזק והתיבה הידנית משושת ההילוכים השכיחו כל זיכרון שלילי מגרסת ה-4 צילינדר-אוטומט הישראלית.
אחר הצהריים יצאתי מז'נבה לכיוון ציריך, השמש זרחה, הטמפרטורה טיפסה ל-5-6 מעלות מעל האפס, הכבישים היו רטובים אך החלקלקות האופיינית לכבישים מכוסי שלג נעלמה ואיננה. נהיגת אוטוסטראדות, אפילו אלו הרטובות כדבעי, לא היוותה אתגר או בעיה וה-130 לא התקשתה לאחוז היטב ולנוע בנונשלנטיות במהירויות שמאפיינות מכוניות גדולות יותר. את הנוחות כמובן שלא ניסיתי אפילו לבדוק – אי אפשר להקיש דבר וחצי דבר לגבי נוחות נסיעה בארץ, מנהיגה מהירה על כבישים שוויצריים.
משוויץ המשכתי לאוסטריה בלי לעצור. גבולות באירופה, אפילו בין האיחוד האירופי לשוויץ, הפכו לכמעט שקופים, אני חושב בקנאה. כך שהגבול לא האט אותי, אך השעה המאוחרת דווקא כן. במקום לטפס להרים מושלגים כשאני עייף ובחושך, עצרתי בכפר חביב, התיישבתי בפאב המקומי, ועל מאג גדול של בירה פנטזתי על התענוגות שצופן לי המחר. אתם יודעים, 265 סוסים, הנעה אחורית, מרכב קצר, דרכים תלולות ומפותלות ושלג... מעטים המשחקים שיכולים להיות יותר מהנים – או מסוכנים.

עלייה לצורך עלייה
1991 הייתה שנה משוגעת לחלוטין מבחינת מזג האוויר. גשם הציף את תל-אביב, העלה את הכנרת על גדותיה, ושלג הלבין את הנגב (!). הייתי בירושלים כששמעתי בחדשות שיורד גשם בעין גדי. כל התוכניות הקודמות נזרקו הצידה וכיוונתי את חרטומו של ''בומר'' (ב.מ.וו 325 משנת 87' שהייתה בבעלותי) ישר למטה, לים הגופרית המלוח. הנוף המוכר היה כה שונה לפתע: אפור למעלה, רטוב וירוק (!) מסביב. אבל אני כמעט עיוור לזה ומתקדם במהירות לכיוון סדום-ערד – כביש הנהיגה המשובח בארץ.
אנחנו מתחילים לטפס, הכביש המוכר רטוב, חלק וכמעט ריק לחלוטין. כנראה שרק פסיכים מוציאים את האף מהבית במזג אוויר כזה. אני מתחיל ללחוץ בעדינות וכבר בעיקול הראשון, בומר מגיב בחדווה ומוציא את הזנב שמאלה. אז עוד לא שמעו על מערכת בקרת משיכה או יציבות ונדרשה יד בוטחת ומהירה על ההגה. תיקון מהיר ועוד קצת גז, האדרנלין נשפך לדם בכמויות מסחריות ואני זורק את הזנב לצד השני. וואו, איזה כיף.
אחרי שעליתי בשלום ירדתי בזהירות חזרה ו... עליתי שוב – על הצד.
הכביש המוביל לסנט אנטון, אינו מדהים כמו זה המתפצל ממנו לכיוון מעבר סילוורטה, אבל גם כך, מדובר בכביש הרים מאתגר ומהנה לנהיגה, ועוד יותר כשהחומר הלבן נערם לגובה משני צידיו ומפוזר פה ושם לאורכו. השלג, למי שמכיר אותו, אינו מפחיד כי הוא בולט לעין והתנהגות המכונית עליו צפויה. וכך אני מוצא את עצמי לוחץ יותר ויותר, נהנה מהחדות של ההגה הכבד, מהעוצמה הליניארית של המנוע, מההתנהגות המופתית ומהזנב השמח. אין לי מושג איך זה יתנהג על יבש, כי בכל הימים בה נסעתי במכונית לא נתקלתי בכביש יבש – אבל בתנאים קשים ה-130 מתנהגת פשוט נ-פ-ל-א – והיא מאוד אוהבת לכשכש בזנבה. נכון, אי אפשר היום בלי בקרת משיכה ויציבות שמפקחת על כל שטות, אבל זו שמותקנת על הבייבי-בימר מתערבת מאוחר מאוד במצב הניתוק החלקי. כך שמי שיודע, יכול להחליק וגם לתקן בזמן. צריך לנהוג דרוכים וקפוצים, בריכוז מקסימלי ועם נעילה נגדית בהיכון עוד לפני הסיבוב, אבל בדיוק בשביל זה אנחנו מטפסים על הרים, לא ככה?
עם הזמן, התגלו גם כמה סדקים בחומה: המושבים הלא-ספורטיביים אינם מספקים תמיכה צדית ראויה בעיקולים; החלון האחורי הקטנטן מקשה על הראות לאחור; מוט ההילוכים סובל מפעולה מעט נוקשה ומסרבנות קלה בשילוב; הצליל לא מספיק מלהיב, וניצן רז גם טען שהעדרו של דיפרנציאל מוגבל-החלקה פוגם בפוטנציאל השעשועים – אבל זה רק בגלל שהוא לא יודע לעשות ''דונאטס'' כמו שצריך. אולם כל אלו הינם בבחינת טרוניות קטנוניות ביחס לכיף שהמכונית הזו מספקת. כיף כה גדול שתוך זמן מזכיר לי את הנהיגה המיתולוגית ההיא בסדום-ערד. חוויה כה מוחשית וכבירה עד כי היא גורמת לי לחשוב ברצינות אם נהניתי מאז בב.מ.וו כלשהי כמו שאני נהנה עכשיו.

מלחמת שלג
אני יוצא מהמכונית, טורק את הדלת ומסתובב על עקבי. לפתע הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. לפני שאני מספיק לנשום – מישהו כיבה לי את האור. כוכב גדול בשמיים, כאב נורא בכתף. מנסה לקום, אבל לא יודע איפה אני. זהירות, קרח. מישהו מגיע לעזור, דוברים גרמנית, הכתף נשרפת. קם, שולח יד וממשש את הכתף. יש בליטה בעצם הבריח שלא הייתה שם קודם. ''שיט'' אני אומר לעצמי, ''שברתי את הכתף''. תמיד ידעתי שקרח בכבישים הוא מתכון לתאונה, אבל מחוץ לאוטו?
אצל ד''ר קניצינגר (שם לא בדוי), מתברר שהכתף לא שבורה אך רצועה צולבת נמתחה ונקרעה חלקית. אין טיפול למעט כדורים נוגדי כאבים. אולם הכאב לא מתרגש במיוחד מהכדורים ואינו מרפה. למחרת, אחרי ביקור נוסף אצל קניצינגר קשישא (''כן-כן, אתה יכול לנהוג, אבל רצוי שלא תיקח כדורים''), אני חוזר ל-130 ומתחיל בנסיעה חזרה למינכן. מרפק שמאל על משענת היד, יד שמאל תומכת בהגה אך לא משתתפת בפעולה ההיגוי. מתקדם במהירות סבירה על האוטובאן ומגחך מול הפקק הגדול שעומד במסלול הנגדי בואך להר. בתנאים האלו, ה-130 מתגלה כמכונית נוחה לנהיגה יומיומית כשהמנוע הגמיש מאפשר שיוט במהירויות גבוהות ללא מאמץ. וכשאני כבר חושב שמיצית את חווית הנהיגה למסע זה, מודיעה מערכת הניווט על פקק של 5 (!) שעות מלפנים, ושואלת אם לחשב דרך אלטרנטיבית.
חיש קל התברר לי שהחוויה לא רק שלא מוצתה, אלא שהיא עדיין בתחילתה. המערכת מכוונת אותי לדרכים נידחות, לא מוכרות אך פנויות ממכוניות. השלג, שירד-לא ירד משעות הבוקר, החליט סופית מה ברצונו לעשות והחל לרדת בפתיתים גדולים וצחורים. על הכביש החלו להיערם כמויות שלג גדולות ואם מקודם שאלתי את עצמי מה הגרמנים יודעים שאני לא יודע, ומדוע הם אינם נשמעים להצעות של מערכות הניווט, הרי שכמויות השלג המצטברות עונות לי היטב על שאלה – הם מעדיפים לעמוד שעות בפקק מאשר להסתכן בדרכים שעלולות להיחסם או בתאונה שעלולה להתרחש. אני וה-130 מטפסים בהרים, מתפתלים בעיקולים, עוברים בעיירות מנומנמות וריקות, זורקים ישבן כשבא לנו ונהנים עד כאב (תרתי משמע). מסתבר שהאדרנלין משכך כאבים לא פחות טוב מהאתופן שרשם לי קניצינגר (וזו הפעם האחרונה שאני כותב את שמו, מבטיח). עשרות השנים שעברו מאז ביליתי בקנדה המושלגת עם מכונית הנעה אחורית חזקה מתפוגגות כלא היו, ולנהוג על שלג הופך פתאום טבעי כמו לרכב על אופניים.
בלילה, במינכן, ירד עוד חצי מטר (!) של שלג וכיסה את העיר כולה. כן, גם את הב.מ.וו. לא שזה הפריע לה לנער אותו בקלילות ולחזור לסורה.

בייבי בימר
ה-120 נתקלה אצלנו בכתף קרה. לא אהבנו את הצפיפות, את האבזור ביחס למחיר הגבוה ואת אי הנוחות. הערכנו מאוד את השלדה ופינטזנו עליה עם מנוע חזק יותר. עכשיו, אחרי שנהגנו על המנוע החזק יותר, גילינו את הפוטנציאל החבוי במלוא הדרו. בימר קטנה שמצליחה לשחזר בדור ה''בייבי בומרז'' של תעשיית הרכב נפש של ב.מ.וו גדולה מהעבר. היא עדיין נוקשה, צפופה ורחוקה מלהיות מושלמת – אבל עם שלדה ומערכת הנעה כזאת, למי אכפת.