הכתבה המלאה הופיעה במקור בגיליון 209 - יולי 2003
האיש בסוכנות לא נתן לנו את המפתחות. הוא השליך אותם ועזב את השולחן.
במערכת המתין לי צלם עצבני וברדיו הודיעו שהדרך לצפון פקוקה כתמיד. כל
האווירה שידרה חיפזון ואני קלטתי. מיהרתי להשתחל לרודסטר הנמוכה בחניה,
מבלי לבזבז זמן על בהיות ותהיות מיותרות. לא עצרתי לשנייה את סדר הפעולות
המונוטוניות-אוטומטיות בעת קבלת המכונית, כדי לתהות על קנקנה או ללטף את
חמוקיה – כאילו והיה מדובר בעוד מבחן השוואתי של תת-משפחתיות בתת-רמה. ואז
היא תקפה אותי, מאמצע שום מקום, כאילו נעלבת מעצם העובדה שלא החנפתי לאגו
שלה טרם הכניסה.
האשמה הייתה של המראות, ורק שלהן. שהרי מי מייצר את האביזרים האלה למטרה
שמעבר לתפקידן הידוע כמשקפות המציאות מאחור. וכך, במהלך כוונון שגרתי של
המראות הכה בי העיצוב המוקפד להגזים של כריס באנגל, תוך הארה רבתי. המראה
המרכזית פשוט מעוצבת כטרפז הפוך, כדי שקצותיה האלכסוניות תאמו בדיוק את
קצותיהן של קשתות ההתהפכות בגב המושבים. מה שנשקף ממנה, נראה אפוא ממש כמו
חלק של פאזל שהותאם למקומו. וזה לא נגמר שם, כי בעודי נפעם מכך, מתריסות
בזווית עיני ירכתיה התפוחות והמסותתות של ה-Z המשתקפות בפינותיהן של מראות
הצד. נוכחות בכל מבט, כרמז סקסי מעודן, כמעין תזכורת מחויכת מהפנים-השקט
לסערה העיצובית שמתחוללת בחוץ. אז פתחתי את הדלת ויצאתי להעביר בה מבט
ארוך ובוחן. הצלם יחכה, הצפון לא בורח. ואחרי הכול, כמה מכוניות פשוט
גורמות לך לצאת מהן כדי להסתכל בהן?
"סגנון הוא הפנים החיצוניות של התוכן, כמו שהתוכן הוא פנימו של הסגנון,
בדומה לפנים וחיצוניות של הגוף, שניהם שלובים יחד עד לאין הפרד" - ז'אן
לוק גודאר
ולפני שאנחנו בוחנים את התוכן, אנו חייבים לתת את הדעת על הפנים החיצוניות
שלו, הסגנון. ואין ספק שה-Z4 מזוהה עם סגנון יותר מכל אחת אחרת. הרבה יותר
מכל שאר היצירות מבית באנגל (כולל הפיאט קופה). ולא אומר לכם שבמציאות היא
נראית יותר טוב, כי זה בנאלי. גם לא אזכיר את העובדה שבתנועה היא נראית
הרבה יותר טוב, כי זה טריוויאלי. רק אציין שפשוט אף פעם לא נמאס להסתכל
עליה. בין אם אתם אוהבים את העיצוב, או לא. ותאמינו לי, ניקיתי שוב ושוב
כל חרק שנמעך על חיוך הכריש שלה, וכל גרגר אבק שלכלך את חמוקיה במהלך
הצילומים המתישים. ואני לא זוכר אף אוטו שנהניתי כל כך לעשות כן, ולהתבונן
בו שוב ושוב מכל פינה – אף שאינני חסיד של הקו העיצובי החדש של ב.מ.וו;
וזאת לשון המעטה. כל זווית שונה, כל קימור נועז מוקפדים לפרטי פרטים
ויוצרים אופי עיצובי משלהם. פשוט נפלא. והקו הזה שיורד מהחלון הקדמי אל
הדופן, משלב בתוכו את הסמל ופנס האיתות ומשתלב בשני קווי האורך ליצירת
האות Z. פשוט מדהים.
בפנים, כאמור, הסערה מעט שוככת. ניגוד ראשון בהרמוניה השלמה הזאת. העיצוב
מאוד פשוט וענייני. לא משתדל מדי אומנם, כמו ספורטיביות רבות, אך מעט
מינימליסטי לטעמי. אולי העובדה שהפריט הבולט ביותר כאן הוא ההגה היפהפה
(המשלב שלושה חישורי אלומיניום) תסביר עד כמה הסביבה לא מעוררת. מה שכן
יאמר לזכות התא, עם זאת, הוא שאיכות ההרכבה, הגימור וההגשה, היא ברמה
הגבוהה ביותר. בדיוק כמו שמצפים מב.מ.וו שעולה 385 אלף ש''ח לפני אבזור.
ואגב אבזור, הפעם (בניגוד למקובל בב.מ.וו) הוא נמצא על הצד הסביר, אם-כי
עדיין אינו נדיב במיוחד.
ובעוד שאת הרדיו דיסק ובקרת האקלים מקבלים על חשבון הבית, הרי שעל שאר
התוספות שהופיעו ברכב המבחן שלנו תאלצו לשלם. רוצים צבע מטאלי? 6000 ש''ח,
בקרת השיוט? עוד 3000, תפעול חשמלי למושבים? עוד 12,000. לא זול. אולם
בעוד שעל חלק מתוספות אלו כנראה שלא הייתי מוותר, הרי שעל מושבי העור
הייתי חוסך. אלו פשוט אינם מתאימים לאקלים שלנו, בוודאי שלא ברודסטר מוכת
שמש. אם כבר התקציב בידכם, עדיף כי תרכשו מושב ספורטיבי למהדרין במקום זה
המקורי שהוא דל האחיזה במהותו, ובאותה הזדמנות תתאימו גם חגורות בטיחות
הולמות, כי אלו של הסטנדרטיות אינן מתכווננות ו"יחנקו" גם את הגבוהים
שבקליינטים. כן יאמר לזכות המושבים שאפשרויות הכוונון החשמליות שלהם
משובחות, ויחד עם הגה הניתן לכוונון בשני הצירים, מתקבלת תנוחת נהיגה
נהדרת. גם משום שמעבר להתאמה המצוינת, אתם יושבים נמוך בתוכה, ממש על
הגלגל האחורי, כאשר לפניכם מכסה מנוע ארוך-ארוך. פרופורציות רודסטריות
קלאסיות. וזה לא הדבר היחיד כאן שמרגיש כמחווה וחזרה לדו-מושביות האגדתיות
מפעם. אפילו צליל המנוע הוא שילוב כמעט מושלם של נהמת V8 אמריקאי וגרגור
של מכונית ספורט בריטית. והפעפוע המעודן הזה ירטיט נימיו של חובב רכב.
אפילו ברמזור זוהי חוויה בפני עצמה. שלא לדבר על המוסיקה שהוא מייצר בקצה
העליון של סקאלת הסל"ד.
אני ממשיך ואוסף את הנוסע שלי בדרכנו לגולן. אנו משחילים בקושי את ציוד
הצילום לתא המטען, דוחפים את הדיסקים לתאים הקטנים מאחורי המושבים,
ו...מתחילים לסבול; האוטו הזה מושך כל כך הרבה תשומת לב שלילית, שזה פשוט
מעיק. פתאום לכל עובר אורח יש משפט שנון שהוא חייב להגיד, כל בעל אופנוע
חושב שאנחנו תמימים מספיק כדי לעשות איתו רייסים, וכל בעל פיז'ו 205 או
סובארו ליאונה בטוח שזה נורא משעשע להציע לנו לעשות "החלפות". האם זה
המחיר שצריך לשלם אם רוצים להחזיק מכונית ספורט בישראל, או שמא זה מכיוון
שה-Z4 עדיין אינה מוכרת?
בכל אופן, זו לא הסיבה היחידה שבשלה אנו סובלים, כי גם המתלים, באופן כמעט
לא מפתיע, אינם מסתדרים עם מה שסידרה להם ארץ הקודש. השלדה הקשיחה הזאת
בשילוב המתלים הנוקשים, רוטנים ומקפצים על כל מהמורה וממש מענישים את
חוליות הגב על שבחרת דינמי בישראל. כאשר המהירות עולה אפשר אומנם להרגיש
כי אלו מתלים איכותיים, עם פעולה מדויקת ועבודה פרוגרסיבית, אך עדיין, הם
פשוט סגורים מדי בשביל האספלט האשפתי שלנו. לחיצה על מתג מצב ה"ספורט"
האופציונלי, בו צוידה מכונית המבחן ואשר מקשיח את המתלים, מחדד את תגובת
הדוושה והמנוע, ומכביד את משקל ההגה, הופך את כל העסק למוצק אף יותר, אך
מונע את אפקט הנדנוד הקל וזעזוע המרכב המורגש אחר מעבר מהמורות. ובשני
מצבי המתלים זה אפילו גרוע יותר כי הם גם פוגמים מאוד בהתנהגות, או יותר
נכון, הכבישים פוגמים בה; ממהירות מותרת וחצי לערך מתחיל המרכב לקפץ ולפזז
בין הבורות והשברים, ההגה "משחק" בידיים והמכונית מקשה מאוד על שמירת קו,
אפילו בקו ישר. סוויפרים ארוכים אינם באים בחשבון אם המצע אינו מושלם,
והעובדה שמערכת ההגה האלקטרו-הידראולית כמעט-נטולת משקל במרכזה הופכת את
הנהיגה בתנאים אלו לתרגיל באחיזת איתנה לבעלי שרירי ברזל ועצבי פלדה.
כך שבלית ברירה אנו סוגרים את הגג, מורידים קצב ונכנעים לתנועה הכבדה.
הרוח שומרת על שקט יחסי ורק בתי הגלגלים מייצרים המולה לא קטנה. לא נורא,
אפשר להפעיל את הסטריאו המצוין, לפחות עד שנגיע לרמה, הרחק מכל נפש חיה.
ואם כל הסיפור נשמע לכם מוכר, הרי שעבורנו זה כמעט דה-ז'ה-וו; כן, זה שוב
אנחנו בדרך לגולן עם רודסטר, בדיוק כפי שעשינו עם המיאטה לפני מחצית השנה
(אוטו 199). ופתאום הכול מתחוור לי: אנחנו שוב, לעזאזל, עם רודסטר
אוטומטית. זו מכונית ספורט לכל הרוחות, ומה בכלל קורה פה לאנשים, ששלהבת
נופלת בכזו טבעיות בארזים?
"אנו פועלים כאילו נוחות ומותרות הן הדרישות העיקריות של החיים, בשעה שכל
מה שאנו צריכים כדי להיות מאושרים הוא דבר מה שילהיב אותנו" - צ'ארלס
קינגסלי
אוי, וכמה שאני מקווה עכשיו שאמרתו של קינגסלי נכונה, בפירוש הפרטי שלי
לפחות. כלומר שהמכונית הזאת תלהיב אותי כך שאשכח מהמותרות היום יומיות בהן
היא מצוידת, קרי, תיבת הסטפטרוניק. כי כעת אנחנו בכביש המתפתל ועולה מעלה,
שם נפתח נוף הפסגות האלוהי ההוא, 'הדרך אל האושר' כפי שאני קורא לה בימים
כאלה - עם גג פתוח ורוח ב(מה שנשאר) מהבלורית. והבימר, כמעט בנונשלנטיות,
אינה מאכזבת.
אני עדיין מעט חשדן, לא יודע שאין לי ממה, ונוהג בניגוד למנהגי עם בקרת
היציבות מחוברת (DSC). בינתיים במצב הביניים (DTC) המאפשר תנועה צדית של
עד 0.4g לפני ההתערבות (או ההפרעה, תלוי מאיזה צד אתם מסתכלים על זה. תרתי
משמע).
אנחנו פוצחים דווקא עם כביש לא מוכר, המקורזל כאטריית פוזילי, וצר
כספגטיני. על פניו, ממש לא המקום בו היא אמורה להרגיש בבית. אבל היא כן.
והיא מצייתת בכזו היענות ובכזה דיוק בעיקולים ההדוקים עד כי אפשר לחשוב
שבסיס גלגליה (הקצר לכשעצמו; 249.5 ס"מ) קצר ב-20 ס"מ לפחות. השלדה
המאוד-קשיחה הזאת (למעלה מפי שניים מה-Z3) משנה כיוון בנחישות של פר זועם
המנסה להעיף מישהו מגבו, ולא משנה אם זו פנייה של 180 מעלות או 180 קמ"ש.
כאשר לוחצים מדי, יש תת היגוי קל וצפוי שהופך להתהדקות חדה פנימה. כמו
שכתוב בספר. ואם תלחצו עוד קצת, ישעט עדר הסוסים להיגוי יתר. לפחות עד
שבקרת היציבות תקטע את החגיגה. ואני, אוי לבושה, עדיין לא מוכן לחגוג. קצת
קשה, אתם יודעים, עם כל כך הרבה כוח בגלגלים האחוריים. והמנוע הפנטסטי
הזה, על 231 סוסיו (ב-5900 סל"ד) ובעיקר 30 קג"מיו (ב-3500), הוא הרבה
יותר מסתם הרבה כוח. הוא מספק גלים-גלים של מומנט זמין בסל"ד ביניים
שהופכים לעוצמה משכרת שאינה נגמרת ככל שמצפינים.
והוא כל כך כוחני ונענה עד כי הוא מחפה על (כמעט) כל חסרונותיה של התיבה
הזאת, כולל החור הקטן בין שני לשלישי. וחסרונות לא חסרים לה, למרות
שההעברות חלקות להחריד והיא מגיבה להורדות הילוך גם כאשר הדבר מאלץ את
המנוע לטפס באחת ל-6000 סל"ד סטרטוספריים. אולם בכל מה שקשור למצב הידני,
כמקובל בב.מ.וו, היא אינה מעניקה עצמאות מוחלטת, כך שקיק-דאון עלול להופיע
בפנייה ולהשליך אתכם להחלקה פרועה. אבל זה לא קורה כל כך בקלות, וזאת עוד
נקודה לזכות השלדה הנפלאה הזאת. כי היא, באמת, מאוד צפויה ומאוד נשלטת,
אוחזת בבטחה גם כאשר דוחקים אותה עמוק וחזק לפניה, אף פעם לא מגיבה
בהתעוותות מפתיעה או בהחלקת זנב לא רצויה. וזה מה שאני לומד מהר מאוד, תוך
כדי צבירת ביטחון מספק להתגברות על החשש ולניתוק מוחלט - סוף סוף – של
הבקרות השומרות ממעל.
את הקטע הבא אני כבר מכיר טוב. טוב מדי. ואני וה-Z מתחברים כה במהרה,
כאילו שאנו מכירים עוד מגן חובה; העובדה שהדבר המפריד בין הישבן שלי לכביש
הוא הגלגל האחורי, תורמת כמובן, וגורמת לכך שבקטעים החלקלקים אפשר להזין
את הדוושה מעדנות ולפצוח בהיגוי יתר מעודן ומדויק, עם קורטוב נעילה נגדית
לפני ההתיישרות. אנחנו חוזרים על התרגיל המענג פעם אחר פעם, ובקטעים הפחות
חלקים אני כבר מוצא עצמי מטיח את ההגה לסיבוב, שוב ושוב, מאלץ אותה להיסחף
לפניה ולשבור את הניטרליות הפנומנלית שלה. עד כדי כך בטוח היא גורמת
להרגיש, ועד כדי כך המהירות גבוהה מהמורגש. כה גבוהה עד כי אמת המידה
שהצטרפה אלינו (אימפרזה WRX, אלא מה) מאוד-מאוד מתקשה לנער אותנו מזנבה.
חבל רק שההגה המהיר אינו שותף מלא כאן. המילה האחרונה בהגאים, המערכת
חשמלית, היא הרי לא המילה הראשונה בתקשורת. ועם זאת, כאשר מפעילים את מצב
ה"ספורט" המגביר את משקלו המצב משתפר בהרבה, וקל יותר למנן את ההפניות או
את הנעילות הנגדיות, ביתר דיוק. האמת היא שגם הבלמים לא מרהיבים בעוצמתם
או בתחושת הדוושה, המצריכה לחיצה הגונה כדי לספק תאוטה ראויה. אולם כאן,
בניגוד להשקה, זה לא מגיע לרמה מפריעה.
"אושר פירושו להיות במצב של פיוס, גם כלפי דברים לא משמעותיים. אם מחפשים
רק את המשמעות – או שהופכים כל הבל למשמעותי, או שנעשים אומללים" - צבי
ינאי
עייפים ומאוד מרוצים אנו שבים דרומה. פותחים שוב את הגג המחושמל (נפתח תוך
10 שניות בדיוק), ונושמים את אוויר הפסגות. כן, גם זה חלק מהקסם של רודסטר
אמיתית לבל נשכח. תחושת החופש, המרחבים הפתוחים, הרוח בשיער והכוכבים
ממעל. הכול נראה נפלא ככה, גם כאשר הרוח הולמת באוזניים יותר מהרצוי (חסר
כאן מסיט רוח אחורי) ולפחות עד שיתחילו להטריד אותנו שוב. והאמת, שאני ממש
לא צריך את זה, כי אני די מוטרד כרגע בעצמי.
הפעם לא ממחשבות על שוד בנק או משכנתא לקנייתה, אלא על התענגות אחרונה
מהמכונה הנפלאה. מכונה שמשלבת בצורה כל-כך מושכת, הרמוניה של ניגודים כמעט
בכל חלק; העיצוב המרהיב למשל, כמעט נוגד את עיצוב הפנים הפושר; נוקשות
המתלים המוגזמת לחלוטין אינה תואמת את איכות הסביבה והנסיעה הכוללת,
ואפילו היכולת הדינמית הנפלאה אינה מוצאת שותפים ראויים במערכת ההיגוי או
הבלימה. ועם זאת, היא כל כך מוצלחת ומהנה, שופעת קסם אישי וסוחפת חושים.
מה שמעלה נושא מטריד אחר – האם היא טובה מספיק כדי להתחרות בפורשה בוקסטר?
תודה לטב"ס על ההארה
*המחירים בכתבה נכונים למועד פרסומה המקורי
