תקראו לזה גרגור, בעבוע, או נהמה, אבל כאשר ה-V8 הענק ב
שברולט קמארו SS דור ראשון מתעורר, עולם המושגים משתנה. אם חשבתי שהצליל בקמארו החדשה בולט, הרי שה-V8 משנות השישים מכניס אותו לפרופורציות. הניגון בקמארו SS שנת 68' חודר עצמות ופורץ מחשבות. מערכת שמע? עזבו, אין סיכוי לשמוע אותה.
אני מנסה לצאת בלי בושות מהחניה, כלומר לשלוט בדוושת המצמד הכבדה וארוכת המהלך, שמשודכת למנוע מכויל לביצועים שלא אוהב לעבוד חלק בסל"ד נמוך. נקודת החיבור כה גבוהה עד שאני צריך לקפל את רגל שמאל ובו בזמן למתוח את רגל ימין לטובת המצערת. צריך גם להתרגל לכך שלמרות הרעש, עוד לא הגענו ל-2000 סל"ד. אני פותח את החלון ידנית – גם התיבה ידנית, ואין מזגן! – ותוהה מדוע הכל כאן כבד, ורק ההגה קל כמו באמריקאית של פעם...
"זאת Muscle Car אמיתית". קוטע את המחשבות חיים מזרחי, הבעלים, "תלחץ" הוא מפציר ואני מהסס. בכל זאת מדובר במכונית יקרה, שגם ב"טורים" נמוכים מרגישה חזקה מדי למה שמרשה הרופא בגילה. אבל אם הוא מבקש אני מציית, ומגלה שבניגוד לצפוי המנוע אוהב לטפס ומגיב בשאגה ברברית מהסוג שלא פוגשים יותר. התחושה הישירה והרעש המרעיד ממכרים ורק ההגה פוגם בביטחון; "אל תחשוש יש לה אחיזה מדהימה" קורא חיים את מחשבותיי. אני צולח את הפניות העיוורות בעלייה במהירות גבוהה ממה שחשבתי שניתן, ומופתע מהקו הנכון שהיא מייצרת בעזרת המצערת. ובכל זאת אני נזהר, צריך להתרגל לחיה שיש לה כל כך הרבה כוח בכל הילוך ובכל מצב.
צילום: שחר אלגזי
הבוקר מעולם לא הייתי חובב אמריקאיות. כאשר הבנתי שמאחורי העיצוב הסקסי מסתתרת לרוב טכנולוגיה מיושנת - איבדתי עניין. אבל הרבה דברים השתנו בעשורים האחרונים. טכנולוגיה וקדמה שפעם היו "הגביע הקדוש" כבר אינם ערובה להנאה, והשנים האחרונות הביאו כמיהה לימים בהם הכל היה פשוט. ואולי לכן כאשר הדי ה-V8 נשמעים ברחבה הגדולה במשמר דויד, הלב פועם בחוזקה. ובכלל, כאשר חמישה דורות של קמארו מתייצבים לצילום, קשה שלא להתרגש.
לא היה קל להביאן. תשאלו את שחר אלגזי, צלם ושחקן מפתח בארגון היום הזה. עד השעות הקטנות של הלילה לא ידענו אם התוכנית תצליח. מכוניות ישנות נוטות להתקלקל, ומרפי לא ריחם. בסופו של דבר חלקן תוקן באמצע הלילה, ולפנות בוקר התבשרנו שכולן תגענה חוץ מהדור השלישי. שחר לא וויתר. בדרך למפגש הוא עדיין ניסה לצרף אלינו אחת שהוצעה למכירה ברשת. לא עזר.
צילום: שחר אלגזי
ההתחלההכל החל בפורד. ב-1964 היא תפסה את דטרויט לא מוכנה כאשר השיקה את המוסטנג (סוס פרא אמריקאי) והמציאה את מה שזכה לכינוי "מכונית פוני". המתכון היה פשוט: עיצוב ספורטיבי וצעיר על בסיס מכונית עממית, וההצלחה הייתה היסטרית. לקח לג'נרל כשנתיים להגיב והוא עשה זאת בסגנון דומה עם הקמארו, שהתבססה על פלטפורמה ששימשה בחלקה את שברולט נובה. שם הקוד בפיתוח היה "פנתר"; השם "קמארו" היה מומצא, אבל בין שאר ההסברים שניפקו אנשי שבי, הם אמרו גם כי זה שמה של חיה שטורפת מוסטנגים. הקמארו הציגה שפע אדיר של תוספות וחבילות ובין המפורסמות היו ה-SS (סופר ספורט) וה-Z28 הספורטיביות.
את האוטו של חיים שהגיע מירושלים אי אפשר לפספס. בצהוב-שחור, עם בליטת כוח ענקית במרכז מכסה המנוע, גבוהה פי שניים מאשר במקור, היא נראית כמעט מפחידה. קצה הבליטה מסתיר ארבע מחוונים שניתן לראות ממושב הנהג (אחד מהם רומז שהמכונית הוכנה לשימוש בניטרו). אלה נוספים לארבעה מחוונים נוספים שמסתתרים ליד בסיס ידית ההילוכים.
רעשנית, אגרסיבית ובולטת למרחקים, היא לוכדת מייד את מירב תשומת הלב. והיא רועשת, כמו שהבנתם, לא רק בצבעים. המכונית הזו הגיעה לידי חיים מאספן אחר בטקסס. לפני מיסוי היא תעלה לפחות 40,000 דולרים. בכל זאת, קמארו SS דור ראשון.
חיים אוהב לנהוג במכונית וניתן להבין אותו אחרי שהוא מספר שה-V8 המוגדל בנפח 7.8 ליטר (זהו הבלוק הגדול של הג'נרל) מייצר היום 550 כ"ס במקום 375 כ"ס. הוא משודך לתיבת שישה הילוכים ידנית שהגיעה מהדור החמישי. "הייתה לי קורבט סטינג-ריי" הוא מספר "חלמתי עליה, אבל כאשר היא הייתה בידי רק רציתי למכור אותה".
צילום: שחר אלגזי
כוכבת הסרטיםהדור הראשון שפותח בחיפזון זכה לחיים קצרים. כבר ב-1970 הוצג דור שני, שעבור בני גילי היה המפורסם בשושלת הפוני של ג'נרל-מוטורס. אחותו התאומה, הפונטיאק פיירברד, כיכבה בסרטים וסדרות רבים (הפרחח ובת השריף, תיקי רוקפורד ועוד).
הוא נשען אל אותו בסיס, פלטפורמת ה-F, שמר על מכסה המנוע הארוך שכעת היה פחות שטוח, וגם על השמשה הזקופה יחסית, אבל במקום ישבן קצר ושטוח קיבל חלק אחורי שמשתפל מהגג עד לקצה. המעצבים דברו בזמנו על השפעה אירופאית מפרארי GTO, והיא אכן נראית יותר קופה במובן המקובל.
צילום: שחר אלגזי
ה-Z28 , הגרסה המפורסמת לדור השני, מתייצבת באדום לוהט ונראית נהדר. ילידת 1979 שהגיע ארצה בזכות רוני לוי, שקנה אותה בכ-15,000 דולר באורגון אבל הגיע לאזור ה-150,000 שקל אחרי מיסים ושיפוצים. "הפעם הראשונה שראיתי אותה במציאות הייתה בארץ" הוא מספר.
מנוע ה-350 (5.7 ליטר במידות אירופאיות) משודך לתיבת ארבע הילוכים אוטומטית במקום שלושה שהיו למקור. סביבת הנהג אופיינית לאמריקה של שנות השבעים, ומתבססת על שני מחוונים גדולים שקועים מאחורי ההגה כאשר מכל צד עוד שני מחוונים משניים. תפעול החלונות עדיין ידני, ובאופן מוזר פקדי האוורור שוכנים משמאל להגה ולמטה. לא ממש נוח.
צילום: שחר אלגזי
שלוש, ארבע
אילו היה מתייצב כאן הדור השלישי שהוצג ב-1982, הוא היה יוצר קשר ויזואלי לרביעי שנראה יוצא הדופן בחבורה. הדור השלישי הביא בסיס חדש לרכב (עם שימוש מסוים בחלקים מהעבר - הפלטפורמה נותרה עם הכינוי F), מתלה אחורי עם קפיצי סליל (במקום עלים) וגם דלת אחורית (במקום פתיחה לתא המטען בלבד). הוא ייזכר גם בשל גרסת 4 צילינדרים בנפח 2.5 ליטר עם 90 כ"ס בלבד (היו גם V6 עם 112 כ"ס ו-V8 עם 141 כ"ס). אכן עידן מביך לתעשיית הרכב האמריקאית, שהתקשתה להתמודד עם תקנות הזיהום.
הדור הרביעי, שהופיע ב-1993, התבסס על השלישי והביא גם דלתות, גג, מכסה מנוע ודלת אחורית שעשויים משילוב של פיברגלאס ופוליאסטר. כיאה לשנות התשעים, ג'נרל רקחה קו אווירודינמי "חללי" עם פרופורציות שונות. היום זה נראה פחות קלאסי ויותר מיושן. משהו במראה מזכיר את מבחר שברולט מאותן שנים, כולל הקאווליר, וכך גם הפנים. הפלסטיקה אינה מרשימה וסביבת הנהג מבוססת על לוח אחד אליפטי שכולל את כל המחוונים. זו המכונית היחידה בין שלוש הישנות עם מיזוג וכרית אוויר, שהופכת את מרכז ההגה לענק.
צילום: שחר אלגזי
מושיקו פיניאן, מטבריה, מספר שהמכונית בארץ מ-1997, והוא הבעלים השלישי שלה. החיבה לאמריקאיות היא משפחתית, ויחד עם אחיו הוא מחזיק קמארו נוספת. למכונית השחורה מנוע V6 בנפח 3.8 ליטר שאמור לייצר 220 כ"ס. "ההספקים ירדו" מודה פיניאן, אבל כך גם המשקל. הדורות השלישי והרביעי קטנים מקודמיהם, עם בסיס גלגלים של 257 ס"מ לעומת 274 ס"מ בשניים הראשונים.
ההיסטוריה חוזרתבצילום הקבוצתי ברור שדווקא הקמארו הראשונה, בעלת החיים הקצרים בשושלת, נתנה את ההשראה לדור החמישי, זה שהחיה אותה מחדש ב-2009. בינואר 2006 אותתה מכונית תצוגה מרהיבה שג'נרל מוטורס תתקן את הטעות שעשתה ב-2002, ותחזיר לייצור את הקמארו. המכונית הסדרתית התבססה על פלטפורמת הזטה שהושאלה מהולדן האוסטרלית – ובמזל טוב קיבלה הקמארו מתלה עצמאי מאחור.
צילום: שחר אלגזי
המכונית של ערן בן עמי היא משנת 2012, עם מנוע V6 בנפח 3.6 ליטר (328 כ"ס). ערן, שנטש עבורה ב.מ.וו 328, לא הסתכל לאחור.
מעניין לראות עד כמה החמישית גדולה מהראשונה, בדיוק כמו שמפתיע לגלות ששבי העתיקה מהמקור את מבנה המחוונים המשניים שממוקמים ליד בסיס מוט ההילוכים. אני פחות מתלהב מאיכות הפלסטיק בפנים ומהגסות של קפלי הפח בחוץ. "עבודת הפחחות" נראית פשוטה, חסרה את העידון ומשחקי הנפח של הדור השישי. אבל זה בדיוק מה שבן עמי ואביבי אוהבים. "מכונית שרירים אמריקאית" הם אומרים "צריכה להיראות כמו הבריון של השכונה...".
צילום: שחר אלגזי
