מאז שמכרתי את ה–XSI שלי חסר לי משהו. חסר לי רכב בחניה שעושה לי חשק לנהוג בו. המכוניות שיש לי שימושיות, עונות בצורה טובה על הצרכים ומהוות תמורה מצוינת למחיר. אבל לא עושות לי שום חשק. וזו בעיה כשאתה חובב מכוניות, ובהקשר הזה: נהיגה.
אז אחרי ששקלתי להיכנע לסטריאוטיפ ולחזור לאופנועי השטח לרגל משבר גיל הארבעים (עניין שעדיין לא ירד מהפרק, אגב), הפור נפל על רכב שטח. כזה אמיתי, עם שלדת סולם והילוך כח, לא אחד מעדר ה"כאילו"אים המודרניים. רכב שטח שאיתו יהיה אפשר לטייל עם הילדים בטבע במקום לשרוץ מול מסכים. העובדה שרבים מאוד מחברי קנו רכב שטח בשנים האחרונות סייעה גם היא לקבלת ההחלטה, הרי במקום איזה פיקניק משמים, שלא לדבר על אירוח משמיד–סלון באחד הבתים, יהיה פשוט אפשר לקבוע טיול לסוף שבוע. אין כמו מרחבים פתוחים כדי לעמעם את צעקות הקרב של חמישה–שישה–שבעה ילדים במשחק נלהב.
צילום: מנהל
עכשיו רק נשאר להחליט מה קונים, ולמצוא רכב מתאים. עניין קצת מסובך לאור התקציב הצנוע (מה לעשות, לא תמצאו אותי - או כל כתב רכב אחר - ברשימת "מאה מקבלי השכר הגבוה בישראל", גם לא המאה אלף...). אפילו החלק הראשון, להחליט איזה רכב אני מחפש, התברר כיותר מסובך מהצפוי. ההוא עם בעיות אמינות, וזה קיים רק במודלים ישנים מדי. אחד זולל דלק, השני נדיר... בסוף צמצמתי את הרשימה לשלושה–ארבעה דגמים, ומתוכם החלטתי להתמקד בשלב הראשון בסאנגיונג רקסטון. הסיבות: הוא מרווח למדי, מציע שבעה מושבים (תמיד נחמד שאפשר לצרף עוד מישהו לנסיעה), עם ביצועים טובים, זול יחסית (כנראה בגלל המותג הפחות מוכר), אמין למדי לפי הדיווחים ומה שבאמת הכריע את הכף: מציע בקרת יציבות. עניין שמקבל משנה חשיבות ברכב כבד, גבוה ועם הנעה אחורית. עכשיו צריך למצוא רכב מתאים.
וזו התבררה כמשימה לא פשוטה בכלל. ראשית, הצצה בלוחות ברשת הבהירה לי שהתקציב שלי מספיק למודל 2005 או 2006, מה שאומר רכב לא צעיר. אחרי שניפיתי כלים עם תיאור חשוד ("מוגבה 4 אינץ', מיגוני גחון מלאים, כננת וצמיגי MTR - לא ראה שטח!!!") או נסועה גבוהה מדי לטעמי, התחלתי לעשות טלפונים. אתם יודעים "שלום, זה בקשר לאוטו. הייתי רוצה לקבל עוד פרטים".
כבר מההתחלה לכד את תשומת ליבי רקסטון 2006, בנזין, עם נסועה נמוכה מאוד יחסית לגיל (138,000 ק"מ) ומחיר קוסם. הסבה לגז כבר מותקנת ברכב, ואמורה לקזז את הצימאון של המנוע העליז הזה. המוכר מבטיח שהרכב מטופל רק במורשה והוא יכול להציג תיעוד; שהרכב שלו; פרטי; משמש את אשתו; אצלו כבר שלוש שנים - ושאין שום בעיות מיוחדות, הכל עובד מעולה והרכב לא עבר שום טראומות. מעולה. בגלל לו"ז צפוף שלי, ולא פחות מכך שלו - הבחור קשה להשגה כאילו ממש לא בא לו למכור את האוטו - אנחנו קובעים ליום שישי בבוקר בגדעונה, שם גר הבחור. "איפה בדיוק אתה גר?" אני שואל "שאדע להזין בוויז". "כשתהיה באזור תתקשר ואני אסביר לך" הוא עונה. סבבה. אני מתארגן עם חבר, שלא יהיה משעמם וכדי שיהיה מישהו אוביקטיבי לידי, ומחכה לשישי.
צילום: מנהל
אני מרים אליו טלפון מכביש התענכים. עשר דקות מגדעונה, כדי לקבל את ההסבר הסופי. הבחור, משום מה, מתחיל לגמגם. "איפה אתה?" הוא מתעקש, עד שהוא מבין שאני כבר ממש קרוב, ואז הוא פתאום אומר "הרכב בסוכנות ‘עידן הרכב' בעפולה. שמתי אותו שם כי נמאס לי מכל האנשים שמתקשרים ומנדנדים. גש לשם ובקש לראות אותו". בשלב הזה החבר שאיתי ברכב תוקע בי מבט מלוכסן שלא צריך מילים כדי להבהיר מה דעתו על כל הסיפור. אבל מכיוון שאנחנו כבר כאן, החלטנו לראות את הרכב. "ובכלל, יכול להיות שהוא באמת שונא להתעסק עם מכירת הרכב, ולכן שם את הרכב בסוכנות" אני אומר באופטימיות עיקשת.
אופטימיות שמתפוגגת סופית ברגע שאנחנו מציצים ברישיון הרכב. מתברר שהרכב "שאצלו כבר שלוש שנים", בעצם נקנה על ידי סוחר רכב (רשיון "תו סוחר") כבר בינואר. יותר מזה, הטסט הקודם פג בנובמבר 2015, וחודש רק במרץ 2016, משמע ארבעה ומשהו חודשים הרכב לא נסע. מבט אל מתחת למכסה המנוע רומז על הסיבה - שפע סיליקון מתגבר כמעט כל אטם במנוע, מעיד על הליך חודרני שבוצע בלי הקפדה יתרה על איכות העבודה. מראה הסיליקון רומז שמדובר בתיקון טרי יחסית - מה שמתחבר מצוין עם פער הזמנים בטסטים.
ואני תוהה - האם באמת יש קונה שיגיע לראות "רכב פרטי במצב מצוין", יגלה רכב מסוחר אחרי פתיחת מנוע, ועדיין יסכים לקנות את הרכב? כי מבחינתי - וכמו שכתבנו יותר מפעם אחת במדריכי קניית רכב משומש - ברגע שגיליתי ששיקרו לי, הסיפור נגמר. כי אם תפסתי אותם בשקר אחד, מי יודע כמה שקרים אחרים לא גיליתי.
צילום: מנהל
אגב, גם אחרי שהחלטתי לא לקנות את הרכב, המשכנו את הבדיקה סתם בשביל התרגול - שלושה סוגי צמיגים שונים מורכבים על הרכב, שניים מהם עתיקים ממש (אחד מ–2009, ונראה כאילו אוחסן על החוף באילת); רצועת אביזרים יבשה שנראית על סף פקיעה; חלקי דיפון ופלסטיקה שמוחזקים עם ברגים וסלוטייפ... וזה רכב שתואר במודעה כ"שמור בצורה קיצונית... מצב נדיר".
ראיתי עוד כמה רקסטונים מאז. אומנם עדיין לא מצאתי את ‘האחד', אבל אני כבר מכיר את הרקסטון ברמה שרק מי שמחפש רכב משומש מדגם מסוים מכיר. אני כבר מנחש את שנת המודל לפי צורת טבורי הגלגלים, יודע שדגמי 2005 הגיעו עם ריפוד נעים יותר ועמיד יותר מדגמי 2006, אבל עם חגורת שתי נקודות בלבד ("חגורת בטן") במושב האמצעי בשורה השנייה, מה שמגביל אותי לדגמי 2006 ומעלה. אני כבר יודע אילו חלקי פלסטיקה כנראה יהיו שבורים (מחזיק הכוסות העדין מתחת לפתחי המיזוג לשורה השנייה) וכן הלאה וכן הלאה. רמת היכרות שאני, אישית, דווקא אוהב.
בינתיים, החיפוש נמשך. מקווה שעד הגיליון הבא כבר אוכל לעדכן שמצאתי את רקסטון חלומותי. ואם לא, אז אולי טראקאן, או סורנטו, או קיירון, או טרופר או...
צילום: מנהל
