אחרי נסיעת הקבלה הבלתי שגרתית, אותה צלחה המיני עם המנוע הקטן (1000 סמ"ק, שלושה צילינדר) בהצלחה (לא) מפתיעה, פנינו לבחון את הדבר האמיתי. בהתחשב בעובדה שבאותה התקופה הוגבלתי מסיבות שונות ומשונות לנסיעות רדיוס קצרות מביתי, המכונית נמסרה לידי האמונות ולרגל הקצת כבדה שלי על הגז. "המבחן אמור לעקוב במדויק אחר השימוש שלך ברכב - רשום כל נסיעה וכל תדלוק, והיה ערני לכל אירוע חריג", אמר לי אביבי בפנים רציניות עד אימה. ובדיוק את זה עשיתי.
והנה עיקרי התרשמותי אחרי כמה מאות קילומטרים של נסיעה עירונית.
צילום: שחר אלגזי, שלומי שוורץ ממדים קטנים + היגוי מהודק = חנייה קלה
נוחות
ה-
i10 נוחה בנסיעה. נקודה. גם לתל אביב וגם לישוב מגורי, בו נבנית סוף סוף מערכת ביוב, יש שפע של שיבושים להציע. חפירות, תיקוני אספלט גבוהים ממפלס הכביש – שלא לדבר על באמפים להאטה המפוזרים מסביב לביתי בכמויות מסחריות. ה
יונדאי צולחת את כולם בקלות יחסית ללא יותר מדי טענות, קרשקושים או טלטולים לנוסעים. היא גם די שקטה, למעט ברגעים בהם לחצתי בכבדות על דוושת התאוצה (לפעמים אין ברירה, פרטים בהמשך). כשהדוושה לחוצה לרצפה והסל"ד עולה, המנוע משמיע קולות מאמץ שגורמים לך לרצות ולוותר לו, אבל אם לא תוותר ותמשיך , תגיע למהירות בה ניתן לשחרר רגל, ההילוכים יעלו במהירות והמנוע יחזור לגרגור נעים למדי.
גם תא הנוסעים נוח. מלפנים יש די מקום גם לנוסע עם רגל מגובסת, שחייב להשאיר את רגלו ישרה לגמרי. מאחור, להגיד את האמת, נסעתי בכל התקופה רק פעם אחת עם אדם גבה קומה (1.80 מ'), והוא טען שמאחורי המושב שלי יש לו די מקום.
יש די תאי איחסון בסביבת הנהג, שקע USB, AUX, ומערכת השמע (ללא מסך מגע) נוחה מאוד לשימוש. אני אוהב מערכות עם תפעול אנלוגי ופשוט – כפתור אחד לווליום ואחד לבחירת תחנות. הליך התאום בין המערכת לסלולרי פשוט וקל למדי, קשר הבלוטות נשמר יציב לאורך הנסיעה ומתחבר אוטומטית במהירות בכניסה לרכב.
צילום: שחר אלגזי, שלומי שוורץ
תא המטען הפתיע אותי לטובה. בזכות דלת חמישית גדולה ומפתח גבוה יחסית, הצלחתי ללא קושי מיוחד למקם את כסא הגלגלים של בעל הגבס בתא המטען, מבלי שאצטרך לקפל את המושבים האחוריים (!). זה לא טריוויאלי – בשלוש מכוניות מיני אחרות בהן ניסיתי לעשות זאת, הכסא לא נכנס ללא קיפול גב המושבים האחוריים.
נסיעהאין ספק שמנוע האלף מספק בהחלט בנסיעה עירונית. אחת התגליות המענינות ביותר הייתה שגם עם מכונית כזו, ברוב המקרים זינקתי ראשון ברמזור. למה? כי הישראלים איטיים בזינוק, כנראה שהם לא ממש נועצים עיניים ברמזור, אלא מחכים למכוניות שלידיהם שתתחלנה לנוע... החנייה עם ה-i10 נוחה וקלה בזכות הממדים הקטנים ורדיוס סיבוב מצוין. הרבה יותר כיף לחנות איתה בתל אביב (או כל עיר צפופה אחרת) מאשר עם הסדאן הגדולה של אשתי או ה-911 נפוחת הכנפיים שלי. החנייה עם היונדאי הקטנה העלתה על שפתי חיוך בכל פעם שתמרנתי בהצלחה לחנייה כאילו בלתי אפשרית.
צילום: שחר אלגזי, שלומי שוורץ מצד ימין למעלה, עם כיוון השעון - ה-i10 מצליחה לבלוע כיסא גלגלים, ללא צורך בקיפול המושבים
אבל כמו שקורה לפעמים במכונית חדשה לגמרי, הייתה גם תקלה קטנה. מדי פעם, בתמרוני חניה, דוושת הבלם התקשתה, ונדרשה לחיצה חזקה מהרגיל כדי לעצור את המכונית. שיערתי (נכון) שהבעייה היא במנגנון הוואקום, מכיוון שהיא נעלמה ברגע בו הסל"ד עלה. ביקור במוסף אישר את ההשערה שלי, והבעיה נפתרה על ידי החלפת ה'בוסטר' במוסך היבואן – באחריות כמובן.
צילום: שחר אלגזי, שלומי שוורץ
המנוע מאוזן וחלק יחסית למנועי שלוש בוכנות. בעוכרי המנוע עומדת תיבת ההילוכים, שלצורך החסכון בדלק מעלה הילוכים במהירות הבזק. מהר מדי אפילו. עוד לפני שהתרחקת מהרמזור, אתה כבר בשני ואפילו בשלישי. הבעיה שבסל"ד נמוך המנוע חלש ונשמע כאילו עומד להיחנק. לחיצה עדינה על הגז אינה מביאה להורדת הילוך, ותחושת המחנק עולה אפילו, כך שנדרשת לחיצה עמוקה על הגז כדי לקבל תאוצה. אני, כאמור, בעל רגל ימין כבדה למדי, ולא נתתי לתיבה להעביר הילכים מהר מדי. בתנאים עירוניים, שכללו לא מעט נסיעות קצרות מאוד, צריכת הדלק של ה-
i10 נעה בין 9 ל-10 ק"מ לכל ליטר. זו לא תוצאה מבריקה במיוחד אולם גם אינה גרועה בהתחשב באופי ותוואי הנסיעה.
צילום: שחר אלגזי, שלומי שוורץ
