בחול המועד סוכות, כחמש שנים אחרי שנערך מירוץ הדראג החוקי הראשון בארץ ישראל, נערך המירוץ הראשון לשנת 2017. יש שאמרו שלערוך מירוץ ראשון באוקטובר זה לא רציני, אבל אם זו התוצאה - היה שווה לחכות. וחשוב לשים לב כי לראשונה לא הופק האירוע על ידי מפיק חיצוני, אלא על ידי ועד מועדון הדראג בשילוב ההתאחדות הישראלית למכוניות וקארטינג.
לקחים מהשנה הקודמת נלמדו ויושמו: המנחת גודר מכל כיוון ובכך נמנעה כניסת מסתננים; האבטחה על אזור המתחרים (פיטס/פאדוק) הייתה מעולה, ואפילו השיטור היה טוב – למרות גישה מעט אגרסיבית של השוטרים, בעיקר בסגנון הדיבור. הם הפנימו מהפעם הקודמת את תעוזת/קלות הדעת של הצלמים ומנעו את כניסתם לאזורים שהוגדרו כמסוכנים. גם הטיפול בקהל השתפר מאוד - היתה טריבונה עם הצללה ומתחם אוכל, ואבטחה יעילה שמנעה הסתננות קהל לאזור המתחרים.
צילום: אלכס סלזניוב
אפרופו קהל – כל אלפיים הכרטיסים לאירוע נמכרו ימים מראש. מי שניסה להשיג כרטיס ברגע האחרון גילה שלא נשארו כרטיסים. ככה זה, חברים - זה לא מכרז באי-ביי, שבו כדאי לחכות לרגע האחרון...
כמובן שלא הכל היה מושלם. זמן הבידוק לקהל היה ארוך מדי, והמרווחים בין הזנקה להזנקה היו ארוכים מהרצוי. לפחות המארגנים דאגו לבידור בין הזינוקים, בדמותו של אולג וסיליקוב שהפגין נהיגה וירטואוזית לשעשוע הקהל.
צילום: אלכס סלזניוב מיכה אלוני
המירוץ הוקדש לאחד – מיכה אלוני שמו. למי שלא הכיר (הפסד שלו) – מיכה היה אחד המתחרים הבולטים והמצליחים בתחום, חבר ועד הענף ומה לא. אבל הוא גם היה בן אדם, אתם יודעים, כזה מהסוג הטוב. הוא נכנע למחלה ארורה וזאת לאחר הרבה יותר זמן ממה שצפו לו הרופאים. לוחם. החברים מהענף הוקירו, והדביקו על הווסטים והמכוניות את דמותו. מכוניתו ננהגה בידי חבר קרוב, ובסיום אלמנתו העניקה גביע למנצח הקטגוריה בה התחרה אלוני.
צילום: אלכס סלזניוב אני מגיע למנחת בבוקר. הפרצופים מוכרים, פה ושם רואים מתחרה חדש. לא פחות משישים מתחרים הגיעו לאירוע. וזה למרות שלא מעט נשארו בחוץ בגלל התקנות. זה ללא ספק מירוץ הדראג הגדול ביותר שנערך בארץ. יש הונדות ויש גולפים, יש אמריקאיות, יש כפולות הנעה יפניות ויש כאלו גרמניות. יש מכוניות פשוטות מוכוונות מטרה, ויש כאלה עם מזגן, רחמנא לצלן. והכל מסודר. וחיוכים. ויש גם קצת לחץ כפי ששפת הגוף של חלקם מספרת. יש כאלה מנסים להוריד עוד כמה עשיריות השנייה מזמנם ויש כאלה שמנסים רק לשמור על הקיים.
לאחד מאלו שמנסים לשמור על הקיים קוראים לירן סיסו. יש לו מיצובישי אבולושן ויום קודם, באימון, הוא קבע תוצאה של 10.04 שניות. מעמידה ל-402 מטרים. על אספלט רגיל, לא זה הסופר-אוחז של מסלולי דראג. הבעיה שלו היא שאם הוא יירד מ-10 שניות,הוא ייפסל. כלים שעושים פחות מ-10 שניות צריכים להיכנס לקטגוריה המקצועית ולא העממית – דהיינו כלים ללא רישוי. ומי רוצה להוריד מהכביש אבולושן ששוויה מאות אלפי שקלים?
צילום: אלכס סלזניוב
יש גם אחד בשם יותם קריסטל, ששבר מנוע בריצה מוקדמת. בשיא התאוצה במקום להעביר משלישי לרביעי - שילב לשני. בוכנה נשברה, הראש ננגס, כל שסתומי הפליטה התעקמו והטורבו כבר לא יחזור להיות מה שהיה בעקבות חלקים שעברו דרכו הלאה. יותם מחייך, אומר שהרכיבו בוכנה שהייתה בצד, היא לא זהה לשלושת האחרות, אבל זה עדיף על כלום. הם לא יודעים מה יחס הדחיסה בצילינדר בה היא מורכבת וזה גם לא איכפת להם. יש גם ראש בצד – אמנם עם מעברים פחות גדולים, אבל הוא לפחות תקין. יותם צוחק ואומר שבהילוך שלישי הוא ייתן 50PSI, "כי מה יכול כבר לקרות? גם ככה הרכב חוזר על גרר והמנוע יפורק בסדנה"...
צילום: אלכס סלזניוב מקצה מדידות ראשון יוצא לדרך. לאחד המדידות יציבו את הנהגים האחד מול השני, כאשר המנצח הוא זה שיחצה את קו הסיום ראשון. בקטגורית הנעה קדמית יש לא מעט מתחרים שיורדים מ-12 שניות. מרשים. באחורית אחד כבר ירד מ-11 שניות, ובכפולה יש לא מעט באיזור ה-10.6 שניות. שיפור ענק מאותו מירוץ ראשון לפני חמש שנים - וזמנים מטורפים גם בקנה מידה אירופאי. וזה, כאמור, על אספלט של מנחת ישן.
הפעם, התקנות נאכפו ולא התגמשו עם המתחרים – לכן מספר מתחרים לא יכול היה להשתתף בתצורתו המקורית, מה שכמובן עורר לא מעט תרעומת בימים שלפני המירוץ. היה אפילו אחד שהחליט שזו מזימה אישית נגדו ואף העלה טענה על אפליה מגדרית. כך אחד מהכוכבים אהובי הקהל מצא עצמו משתתף בהנעה קדמית ולא בכפולה. לקראת סוף האירוע הוא יעניק שואו שירים את הקהל על הרגליו.
צילום: אלכס סלזניוב
באחד ממקצי המדידה יורד מתחרה חמוש בסיאט לאון מזמן של 12 שניות, ולא בטוח שזה משמח. הוא לא הספיק להכין קשת התהפכות לרכבו, כמו שהתקנון מחייב מכוניות שיורדות מהזמן הזה. טרום המירוץ הוא התלבט האם להירשם בטענה שייתכן וייפסל. איך מרגיש אדם שמצד אחד מקבל הוכחה שרכבו הוא מהמהירים בקטגוריה שלו בארץ הקודש, ובו בזמן מבין שלא יוכל להתחרות? רק לקובי מלכה, הבעלים, התשובה.
עוד אחד שראוי להזכיר הוא מיכה רייכלין, האיש עם המכונית המהירה בישראל בחמש השנים האחרונות. ברשותו קולט-איבו שבנויה לתפארת ולא רק ברמה אירופאית, אלא ברמה בין גלקטית. הוא חיכה למירוץ במשך יובלות, אך לא סיימו לכתוב את תקנות כלי הרכב המקצועיים ולכן הוא לא יכול היה להשתתף. בעבר כבר ביצע ריצות מדודות של 9.5 שניות לערך. באחת מהריצות הלא מדודות במסלול הזה, לפי הלפ טופ האישי שלו, הוא השלים את התאוצה תוך 9.1 שניות. וואו! הוא הגיע לדימונה להעניק מופע ראווה - שלא ממש צלח. כבר בשבועות הקרובים הוא צריך לקבל משלוח בין גלקטי לטרנספר חדש.
צילום: אלכס סלזניוב
היו גם כאלו שנהנו מכל רגע – אבישי מועלם הוא אחד מהם. הוא הכין את רכבו היומיומי וביודעין שהוא לא תחרותי מספיק עלה ונתן את כל כולו, כי זה רק ספורט. ואני מתנצל אם הזכרתי למבוגרים שבינינו את דפנה דקל. יש גם את יוסי דגן עם אלפא ג'וניור GT קלאסית. "לא תחרותי" במקרה הזה זה אנדרסטיימנט פראי, אבל הוא הגיע ליהנות והוא מקבל הערכה מכל עבר. יש את עלאא עתמנה, הוא הגיע בכלל עם רכב דריפטים והוא מזגזג לאורך המסלול בניסיון למצוא אחיזה. בינתיים יותם מגיע, לקח לו ולצוותו שעתיים לעשות אוברול... למרות המנוע המאולתר הוא מנצח מתחרה אחר מתחרה, אך בזינוק באחד מהשלבים הגבוהים הוא כושל - דוושת הגז נשברה. זו הדוושה השנייה שנשברה אצלו ביומיים האלה. והוא עדיין מחייך. טיפוס מוזר.
העננים כבר לא נראים באופק, וגם לא מקצי הגמר שהיו אמורים כבר להיערך לפי הלו"ז המקורי. השעה 15:15 והשמש קופחת. לחבר'ה בטריבונות יש צל, עבדכם הנאמן תופס צבע. זה עוד היה נסבל אלמלא הדי-ג'יי החליט להשמיע את יצירותיה של ג'ניפר לופז.
צילום: אלכס סלזניוב בחצי הגמר הראשון נפגשו דור ברדה, בעל גולף עם מנוע שישה צילינדרים מוגדש, ואהוד טל, חמוש בהונדה סיוויק מוגדשת. מעט אחרי הזינוק כושלת הגולף ומדדה אל החולות בצדי המסלול. בחצי הגמר השני מתמודדים שני המתחרים שרבים חשבו יהיו בגמר. שניהם השיגו את התוצאות הטובות ביותר בקטגוריה, סביב 11.6 שניות. לשניהם גולף מדור שלישי. איציק אגיב בזו הצהובה, אסף כהן בזו השחורה. הם חברים וותיקים. יציאה מושלמת לשניהם אבל זו של איציק שוברת עצמותיה בדרך. יומיים של לחיצות נותנות את אותותיהן.
הגמר הוא קלאסי, סיוויק מול גולף. חזרה לניינטיז. הסיוויק הזו מהירה במיוחד. אבל בסופו של אירוע, הגולף של אסף כהן על העליונה.
צילום: אלכס סלזניוב בדרך אל הגמר קרה דבר שאין דרך לתאר אותו מלבד "הזוי". פונטיאק GTO, בעבר אלופת אחד המירוצים, וכרגע בעלת מתלה אחורי ייחודי לדראג – כזה המאפשר אכלוס של צמיגים ברוחב של מיליונת'לפים מ"מ – מאבדת גלגל תוך כדי התאוצה. הגוז'ונים המחברים בין הגלגל לנאבה נשברו. האם קרה הדבר בשל העומס המוגזם הנובע מהאחיזה הגבוהה? או אולי מדובר בכשל בייצור? רק לאללה התשובות. המכונית יורדת לשוליים והגלגל ממשיך להתגלגל ונעצר רק בחולות, איפשהו בקו ה-200 מטר. מטורף. הקהל על הרגליים, השוטרים והאמבולנס כבר בדרך. לנהג שלום, הוא יצא מהמכונית ונופף לקהל. על מופע כזה, היה צריך לקוד קידה. איזו הופעה.
צילום: אלכס סלזניוב
הגמר היה בין הקורבט של טל בן אברהם ובין מכוניתו של מיכה אלוני, פונטיאק טראנס אם, הנהוגה בידי איציק ראובני. הראשונה היא מהבציר האחרון, עם מגדש-על משודרג והספק פסיכי. השנייה מהאסכולה היותר ישנה, אבל אחת שבנויה לדראג. אין דרמה בדרך לקו הסיום, כאשר הקורבט מקדימה את האלופה הכמעט בלתי מעורערת של הקטגוריה. בקו 300 המטרים הדליק בעל הקורבט ארבעה איתותים, כדי לסמן לכולם שהוא המנצח. כאילו אין חיישנים ומערכות מתקדמות, ואנחנו נמצאים בכלל בדרך נמיר בעוד אחד מהמירוצים הבלתי חוקיים של תחילת שנות האלפיים.
צילום: אלכס סלזניוב
ובין הזינוקים שחר אלגזי נקרא לדגל, זאת אומרת אל מול הטריבונה. טראנס אם שחורה עם מנוע בנפח 8.1 ליטר מתחילה לחפור את צמיגיה האחוריים. ואלו סליקים רכים ודביקים. תוך שניות ספורות הוא נעלם בתוך העשן של עצמו, עשן שעולה מעלה-מעלה – אומרים שהוא הקפיץ את הדופק בתחנת כיבוי האש של דימונה. שחר עוזב את המקום ומשאיר כמות גומי שיכולה להספיק לשני צמיגים של מכונית משפחתית, לפחות. ואז הגומי המומס החל לבעור. סנה בוער? אולי האלוהים המוטורי שלנו יתגלה בתוכם.
צילום: אלכס סלזניוב אל הקרב על המקום השלישי הגיע לירן סיסו בלאנסר אבולושן. הוא ללא ספק בעל המכונה המהירה ביותר בכל האירוע הזה. אבל הוא כשל בזינוק בחצי הגמר, לקול אכזבת הקהל. לצדו נעמד עוז עבודי עם גולף V6 מוגדשת שהפסיד גם הוא בחצי הגמר. רבים חשבו ששניהם יגיעו לגמר. הרמזור הופך ירוק והם מבצעים יציאה מושלמת. ואז לירן מתחיל במסע היעלמות אל האופק. התוצאות מוקרנות והקהל באקסטזה. לירן ביצע יעף תקיפה מושלם ויורד אל מתחת ל-10 השניות. 9.898 שניות. הוא אלוהי המסלול ביום הזה. במירוץ הבא כבר יהיה בבעיה.
צילום: אלכס סלזניוב
הגמר כאן הוא כל דיגיטאלי. בצד אחד נמצא אבו-יאסין קוטייבה, חמוש בניסאן GT-R משודרגת כמעט בכל אספקט. לצדו נמצא רוני ברמן באודי RS3 שגם לה לא חסר, לא סוסים ולא אחיזה. הרמזור הופך ירוק והאודי קופצת קדימה לבד. הניסאן קופאת במקום. לאחר מכן יודיעו כי זמן ההמתנה הארוך גרם לניסאן לבטל את בקרת השיגור, וכי ה-RS3 קבעה זמן שיא עולמי לדגם - 10.761 שניות.
צילום: אלכס סלזניוב זה היה אירוע מתיש לסיקור, אך מהנה לצפיה. מילים טובות יש לומר לצוות ההפקה, לראש עיריית דימונה (שגם חגג יום הולדת ביום הזה, מזל טוב), להתאחדות המוטורית, לאנשים שהעניקו מזמנם ללא תמורה (ויש כאן הרבה כאלה). יש מה לשפר, כמובן, אך קשה גם להתעלם מהעובדה שזה מירוץ הדראג המוצלח ביותר מבחינת ארגון שידעה המדינה. לבד אלפיים הצופים בטריבונה, עוד אלפיים התאספו על הגבעות מסביב וצבאו על הגדרות. אין ספק - יש ביקוש לספורט מוטורי. שיתחילו להתעורר שם למעלה, זו לא רק מדינת כדורגל.
צילום: אלכס סלזניוב
