אתם יכולים לנסוע לכביש ירושלים־יריחו דרך כביש מספר 1, ולפני הכניסה לעיר לעקוב אחר השילוט לים המלח. אני מעדיף לצאת מכביש 1 ימינה ל־443 (מודיעין רעות), ביציאה הראשונה אחרי מחלף לוד־פתח תקווה (כביש 40). למה 443 ולא 1? התשובה לא חד משמעית, אני חושש מהפקקים בכניסה לירושלים ומעדיף את הנוף של 443. אך אם נוח לכם יותר עם כביש 1, המשיכו בו. כך או כך הפרש הזמנים אינו גדול. שתי הדרכים נפגשות, בתחילת דרך בגין, ומשם ממשיכים מזרחה לפי השילוט לכיוון יריחו ים המלח.
תחנה ראשונה, כביש אלון
הגעתם לישוב אלון (מימינכם), צאו שמאלה מהכביש לכיוון המצוק, רדו לסיור רגלי קצר וצפו בנוף מרהיב של ואדי קלט.
שימו לב! הכביש עתיר פניות חדות, שממש מזמינות החלקות זנב, אך הוא חלק מאוד!! חושו אותו לפני שאתם מנתקים מערכות בקרת יציבות ומתחילים להחיש את הקצב.
הביטו שמאלה, רואים את הכביש המתפתל? אני עומד לקחת אתכם ישר אליו. היכנסו למכונית והדקו חגורות. חזרו לכביש והמשיכו ישר. הירידה מתחילה, גם הכיף. הכביש כאן פחות חלק אבל צר מאוד. אני מעדיף כאן מכונית קטנה עם הנעה אחורית. הכוח לא כל כך חשוב כי הפניות החדות לאורכו לא באמת מאפשרות לפתח מהירות. אנחנו על מכונית כפולת הנעה ומנוע הבנזין דלק הצטרף כבר לשני המנועים החשמליים; הנסיעה על חשמל בלבד אפשרית למרחק של 50 ק"מ. המיצובישי גדול על הכביש הזה אך אני מכיר אותו היטב ויודע היכן אפשר להאיץ והיכן (בחלקו הגדול) לא. מייד אחרי הירידה תראו את השלט המפנה לעין מבוע. זהו מעיין יפה, וניתן לטבול בו בכיף. בשבתות הוא עמוס אך לא בימי חול. כדאי להשאיר את המכונית בכניסה ולרדת בדרך קצרה למעיין. המקום מזמין גם לפיקניק.
אם לא אכלתם, צאו והמשיכו בכביש אלון. ההמשך מהיר יותר ומפותל פחות, אך שימו לב, אני מכיר נהגים ממש מעולים שאיבדו כאן מכוניות ספורטיביות נחשבות. אתם, ממש כמוני, עדיין לא ברמה של סבסטיאן פטל, וכביש זה אינו מיועד לנהיגה מאוד מהירה.
ובזאת סיימתי להיות סבתא שלי.
תחנה שנייה, וואדי קלט
צאו חזרה לכביש 1 — כן, זה עדיין, ועד צומת בית הערבה, אותו כביש מספר 1 — פנו חזרה שמאלה לכיוון ים המלח. הכניסה הבאה מסומנת בשלט "מצפה יריחו וואדי קלט". צאו מהכביש ופנו שוב שמאלה לוואדי קלט, סנט ג'ורג'. גם כאן כדאי לשים לב, יש סיכוי טוב שמולכם ייסע אוטובוס תיירים גדול. סעו עד לסוף הכביש ושם תפגשו תושבים מקומיים המוכרים מזכרות, שתייה וכולי. מכאן תוכלו להמשיך לשני כיוונים; רגלית למעלה, למצפה על המנזר והוואדי; רגלית או על גב חמור למטה, אל המנזר והוואדי.
היות והגענו כבר אחרי שעת הביקור, עלינו רגלית (פחות מ־5 דקות הליכה) למצפה. זה לא מרהיב כמו פטרה למשל, אבל זה יפה מאוד וקרוב להפליא לירושלים. מי שלא היה שם עד היום, ישמח מאוד שנסע. זאת הבטחה. למרות הימים הארוכים של חודש יוני, החלטנו להמשיך לאזורים אחרים של ים המלח ביום אחר ועלינו חזרה לירושלים.
תחנה שלישית, מתחם התחנה, סטיישן 9
באן היא לחמנייה מאודה, עם טעם לא דומיננטי ומילוי כלשהו; כאן המילוי היה בשר אונטריב בקר, מבושל שעות ארוכות ומפורק לחוטים, עם רוטב איולי חריף. מנה יוצאת מהכלל, ששווה בעצמה נסיעה. ככה זה, לפעמים המנות המקיימות ביותר, נחבאות תחת שמות שאינם מבטיחים דבר.
יש לי הערה על אחד מהטרנדים שהשתלטו על מסעדות ישראל. סודה מגיעה בבקבוקים קטנים בעוד הבקבוקים הגדולים נושאים איזה שם איטלקי מפוצץ ומחיר מופקע (כאן 24 שקלים). אני אישית מעדיף סודה ישראלית מבעבעת כיאות, על שם נוצץ עם גיזוז קל. הגיע הזמן שמסעדות בארץ תכנסנה למלאי שלהם בקבוקי סודה גדולים ויאפשרו לנו ללגום את המוגז יותר במקום את היקר יותר. יין שבלי (54 שקלים לכוס) היה מעולה, אם כי אף הוא יקר.
אווירה ורוח של ערב