הדרך מהמרכז דרומה הופכת מהירה וישירה יותר יותר עם כל מקטע נוסף שנפתח בכביש שש. צמתים שפעם היוו ציוני דרך בנסיעה לבאר שבע הן כבר לא נקודות חובה על הקו המהיר ביותר אל בירת הדרום. גם אלו שעדיין על המסלול הופכות למחלפים שאותם חולפים בזרימה, בלי לשים לב.
בדרך אחר הזמן הפנוי
אבל אם יש לכם קצת זמן פנוי, עדיף להשאיר את כביש שש - המהיר אך משמים - בצד ולבחור מסלול קצת יותר מהנה לנהיגה. בעונות הנכונות המסלול המוצע גם עובר בנופים מרהיבי עין, עמוסי היסטוריה שמציצה אלינו מכל תל ומהדהדת משמות המקומות בהם חולפים. אפשר לעשות את המסלול בשני הכיוונים, אך אנו נתאר אותו הפעם עבור אלו הנוסעים מדרום לצפון, כך שהמסעדה תחכה לכם בסוף קטע הנהיגה ולא בתחילתו.
צילום: ניצן אביבי
תחילת המסלול על כביש 40, מספר קילומטרים צפונית לקרית גת. פונים ימינה לכביש 353 שמשולט ללי–און ושריגים. אורכו כ–25 ק"מ והוא מוביל מפאתי הנגב הצפוני אל תוך שפלת יהודה ומסתיים לא רחוק מעמק האלה, על כביש 38. זהו כביש צר, נתיב אחד לכל כיוון, ללא גדר הפרדה והוא דורש עירנות, אבל הוא סלול טוב יחסית ומהנה מאוד לנהיגה. תחילתו זורמת יחסית, עם קשתות מהירות, אך ככל שמתקדמים לכיוון צפון ומזרח, הוא נהיה מפותל יותר. כאשר הכביש יורד לתוך ערוץ צר ומטפס מיד בחזרה למעלה, כדאי לנהוג במשנה עירנות - בקצה העלייה הקצרה–אך–חדה, כאשר שדה הראיה מוגבל, הכביש פונה ימינה - שימו לב.
מיד אחר כך מגיע קטע אספלט מפותל ופוטוגני במיוחד, עם רצף מהיר של שמאל–ימין–שמאל - אתגר אמיתי ליכולת הריסון של מתלי המכונית, שהסקודה סופרב שלנו עומדת בו בכבוד. משמאל נמצא מבנה חאן עות'מאני עתיק ושמור היטב, מיד אחריו הישוב עגור - ואז פנייה ימינה. אפשר לעשות כאן פניית פרסה ולחזור על הקטע האחרון - הוא אפילו מהנה יותר בכיוון ההפוך. הפעם צריך לשים לב בפניה שמאלה שמגיעה בדיוק כשהכביש צונח.
עד כאן הכביש היה צמוד לגבולו המערבי של פארק בריטניה, והקטע הבא, מעגור ועד המפגש עם כביש 38, חותך אל תוך הפארק. הוא גם מפותל בהרבה מהקטע הראשון, הראות בו מוגבלת לפעמים והאספלט חלקלק. אתגר מהנה, אך כזה שדורש תשומת לב וזהירות, במיוחד עבור מי שאינו מכיר את הכביש. שימו לב כי לאורך כל הכביש, אך במיוחד בקטע האחרון, יש סיכוי טוב לפגוש רוכבי אופניים - וגם נהגים ממול שלא מקפידים במיוחד על היצמדות לימין (שלהם). השאירו לעצמכם מרווחי ביטחון מספקים. בסוף הכביש, ממש לפני צומת ה–T עם כביש 38, תראו שלט המפנה למבשלת שריגים, עליה תוכלו לקרוא בכתבה נפרדת בגיליון זה.
צילום: ניצן אביבי
פונים שמאלה לכביש 38, שגם הוא מפותל למדי בקטע זה אך רחב יותר - וגם עמוס יותר בדרך כלל - וכמעט מיד פונים שוב שמאלה, לכביש 383. משמאל מתמר לו תל עזקה. אם עתותיכם בידכם, פנו שמאלה אל תוך התל ועצרו לשאוף אוויר באחת מפינות הפיקניק הרבות שפזורות לאורך הכביש הפנימי. יש כאן גם מספר מסלולי הליכה יפים, ברמות קושי שונות, למי שרוצה לחלץ קצת שרירים. אבל אנחנו היום בענייני נהיגה ונחזור לכביש הראשי. כביש 383 פתוח יותר ופחות מפותל מאשר 353, אך עדיין מהנה מאוד לנהיגה - עם האוטו הנכון, כמובן. הוא גם קצר יותר, 19 ק"מ, ומסתיים בצומת T ממש ליד צומת מסמיה. פונים שמאלה לצומת הראשי עם כביש 40, עוצרים לרגע בתחנת הדלק כדי להקליד בתוכנת הניווט "מסעדת אברטו גדרה", ונוסעים לפי ההוראות.
צילום: ניצן אביבי
מסעדת השף בגדרה
מסעדת אברטו נמצאת במעבה גדרה, בשכונת מגורים רגילה למראה, בתוך מבנה ששימש כבית חולים ובימים אלו מוסב למלון בוטיק. היא מוקפת גינה גדולה, שבחלקה נטועים עצי הדר וחלקה האחר משמש כגינת צמחי תבלין המשמשים את המסעדה. אין יותר טרי מזה...
צילום: ניצן אביבי
השף הוא אסף שטרן, בן טיפוחיו של אדוני, ושמו אמור להיות מוכר לסועדי כתית ובעיקר מסעדת המזללה. מתוך התפריט, שעשיר במנות לא סטנדרטיות, בחרנו לפתוח עם פוקצ'ה פרסקה עם קונפי שום ועגבניות וחמאת אנשובי (29 שקלים), סשימי של אביב עם פרוסות שקדים ירוקים, יוגורט ושאלוט (69 שקלים) ושייטל בסו–ויד (67 שקלים) - פרוסות דקות של שייטל שבושל בוואקום, עם ארטישוק, קרם אבוקדו, איולי קוניאק, בזיליקום ושאלוט. הפוקצ'ה כנראה נמשחה בשמן רב לפני האפייה, כך שהתקבל אפקט של טיגון שהעניק לה מעטה קרנצ'י. טעים אבל מעט שמנוני מדי לטעמי. השילוב של השקדים הירוקים בסשימי יצר שילוב מעניין של מרקמים וטעמים עדינים, והשייטל היה בסדר. לא מנה שתיחרט בזיכרון, אבל הבשר היה עשוי טוב ומגוון התוספות העניק לכל ביס טעם מעט שונה.
לעיקריות בחרנו בקבב נתח קצבים עם קוביות תפוחי אדמה מתובלים, בצל סגול ועגבניות גריל, גרגירי חומוס, עלי סלק וציר עוף, קרם טחינה ועמבה (85 שקלים). הבשר היה איכותי והקבבים טעימים, אך התוספות לא לגמרי התחברו אליהם. יותר מדי טעמים ומרקמים שלא הצליחו להתחבר למשהו מגובש או ליצור שילוב מעניין.
צילום: ניצן אביבי
המנה השנייה, קפלטי בקר, עם קרם ארטישוק ירושלמי, שאלוט מקורמל, בוקצ'וי, דלורית צלויה, רוטב בקר וערמונים (87 שקלים), הייתה מוצלחת יותר. גם כאן בלט עושר המרכיבים, אבל פה הם הסתדרו טוב יותר אחד עם השני, יוצרים ניגוד מעניין של מרקמים בין עלי הפסטה המעט נוקשים לבשר המתפורר והדלורית המוצקה.
בסיכומו של יום, מקבלת המסעדה שלושה כוכבי ברידג'סטון. האוכל מקורי, אך חלק מהמנות חסרות מיקוד והטעמים לא מתגבשים לכדי יצירה מגובשת, ואף אחת מהמנות לא האמירה לרמת "וואוו". היא תהווה סיכום נחמד לטיול באזור, אבל לא היינו מתכננים טיול באזור במיוחד בשבילה.
צילום: ניצן אביבי
