בוקר יום שישי, מוקדם בבוקר יום שישי, ואני נסחפת עם טרטור הדיזל של הדאסטר בדרך לצומת יד מרדכי. העורך שלח אלי הזמנה ל"ראלי", ואני כבר הפלגתי בדמיוני לדיונות של אפריקה, או לפחות לשבילי העפר של קורסיקה. אבל אני בדאסטר בדרך ליד מרדכי. האם סתם ויתרתי על השכמה מאוחרת של יום שישי, או שהחוויה תהיה שווה את הקורבן? מה נשאר לי לעשות? רק לקוות.
נקודת המפגש היא בקפה ג'ו בצומת יד מרדכי, שם נפגשנו לשיחת היכרות והדרכה בסיסית עם אופיר, המדריך. זה אולי יום העצמה נשי לכבוד יום האישה, אבל המדריך זכר... כל השאר הן נשים, כאלו שקנו
דאצ'יה דאסטר או
סנדרו סטפווי, הגרסה המוגבהת של הסופרמיני של דאצ'יה. כך שהנעת ה-2X4 בדאסטר שקיבלתי לצורך העניין אמורה להספיק בהחלט.
המדריך מסביר, והקבוצה מקשיבה ברוב קשב, על נוהל שיירה, תפעול מכשירי הקשר ושאר ירקות. רוב המשתתפות לא מכירות את האזור, כך שההסברים בקשר יתבררו בהמשך כמעניינים מאוד. ואני תהיתי כבר בשלב הזה למה הצמידו לדרום דווקא את הצבע האדום – כי הדרום סביבנו הוא לא רק "דרום אדום", אלא גם צהוב, ירוק וסגול. מופע מרהיב של כל צבעי הקשת.
צילום: מנהל
הדאסטר, אני רוצה לספר, הפתיע אותי לטובה (בעצם, שיהיה הפתיעה. העצמה נשית או לא?). היא אומנם פשוטה וזולה יחסית למתחרים, אך הפתיעה אותי עם כח זמין (קיבלתי, כאמור, את גרסת הדיזל) ומתלים נוחים. אפילו את גרגור הדיזל אהבתי.
אבל אם להודות על האמת, מאחר ובהזמנה היה כתוב "נהיגת ראלי" ו"הדרכה מקצועית בנהיגת שטח" הגעתי ליום הזה עם ציפיות גדולות. אומנם היה ברור לי שלא "נרביץ" סשן WRC, ולא נקבל הדרכה במסתרי היגוי היתר על קרח, אבל בכל זאת נוצרה אצלי ציפיה לקצת אקשן, ונראה לי שכך גם אצל חלק מהמשתתפות האחרות.
וקצת התאכזבנו. כי אדרנלין מהסוג המשתמע מהמילה ראלי לא ממש היה ביום הזה. אז עשיתי סוויץ' במוח, שיניתי את השם ברוחי ל"יום סיור שבילים" ויצאתי לדרך. ומהזווית הזו, היה לא רע בכלל. תחרות היא כיף, ללא ספק, אך כך גם נסיעה רגועה בין אינסוף ירוק באמצע הטבע. כיף אחר לחלוטין – של רוגע, של חופש והעדר גבולות – אבל כיף ללא ספק.
הכרתי מקומות שלא ביקרתי בהם אף פעם: אנדרטת החץ השחור, בארות יצחק הישנה, שביל השישה, יד אנז"ק, מכתש בארי ועוד ועוד מקומות שבינם מחברים שבילים ודרכים יפיפיים במרחבי הנגב, שכל כך שונים מהכרך של גוש דן. לאורך כל היום נסענו על גבול עזה-ישראל, חבל ארץ יפיפה, שמצליח להסתיר היטב את הפצ"מרים וההרס שהוא חווה כל כמה שנים.
צילום: מנהל
אולי אם אנשים משם ומכאן היו מטיילים ביחד בשבילים כאן – בדאסטר או כל מכונית אחרת – אולי גם הם היו מתחילים להתחבר כמו שהתחברנו אנחנו, משתתפות יום הסיור הזה. למרות ההבדלים הרבים בגיל, בעיסוק, בתחביבים ובכלל, למרות חוסר ההיכרות המוקדמת, המפגש מחבר, נוצרות שיחות ונקשרים קשרים. ובהחלט היה יפה לראות זאת.
בסיום היום התקבצה שיירת הדאצ'יות באנדרטת 'החץ השחור' לארוחת צהריים מסכמת. אבל אם חשבנו שנשב רגל על רגל ומישהו אחר יעבוד, הזכירו לנו מיד שזה לא עובד ככה בשטח – והאיצו בנו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד.
שולחן קק"ל עמוס הכיל את כל מה שהיינו צריכות כדי להכין ארוחת צהריים עשירה – מצרכים לשקשוקות, גזיות, סכו"ם, לחם טרי וכמובן פק"ל קפה. ואחרי מאמץ משותף הפקנו את השקשוקות הכי טובות שיצא לי לטעום אי פעם, ולא בגלל מחסור בניסיון עם שקשוקות. ככה זה כשמבשלים בקבוצה, וכל אחד תורם מהידע, הניסיון והטעם שלו בבישול, פשוט יוצא טעם עשיר ומוצלח יותר.
ואולי היה זה טעם הטיול, האבק והבוץ שעל הדאסטר והירוק מסביב, טעם החופש ששיפר את טעמו של כל מה שאכלתי.
חופש ראלי בלי ראלי...
צילום: מנהל 
