כביש בית אורן, הקטע המזרחי של כביש 721, הוא מקטעי הנהיגה והנסיעה המופלאים בישראל. כביש זה שאורכו 9 ק"מ ועולה 500 מטרים ממישור החוף ועד לרכס הכרמל, מפגיש את הנהג והנוסעים עם שפע אתרים מתחתיתו ועד ראשו, נמתח על מדרונות הכרמל, נחל אורן וליד נחל דמון, יש בו המון שינויי גובה, קטנים וגדולים – ולא פחות מ-30 פיתולים.
והם לא רק רבים. אחדים מהם, הצמודים למדרון, הם כה חדים עד כי שדה הראייה אפסי, מגוון הסוגים מרתק, ובגלל שהכביש צר הוא מחייב נהיגה מסוג מסוים, כזו שיש לעשותה, ובכן, באופן אלגנטי, זורם ומדויק.
סיפור דרך
הכניסה מכביש 4 (קצת צפונית לצומת כלא 6). החלק הראשון, שאורכו כק"מ, ישר, מיד בתחילתו משמאל המוסד בית צבי, ובהמשכו מימין כניסה לשמורת הטבע פארק הכרמל. תוך קילומטר הכל משתנה. מספר פיתולים מתונים לתיאבון, עם שינויי גובה עדינים – ואז מתחיל הטיפוס מעלה.
צילום: יואל פלרמן
הכביש צר, המרחק בין הפיתולים הנעשים חדים יותר ויותר קצר, לאחדים נכנסים עם אפס ראות וממשיכים בעיוורון גם בתוכה, מכיוון שהיא נסגרת. קטע כביש זה הנמשך 4 ק"מ, עד לפנייה ימינה למלון יערות הכרמל, מזמין נהיגה אלגנטית, שוטפת, מדויקת, בשום פנים לא על המגבלות; אין מקום לתיקון, משתמשי דרך אחרים ובלתי-נראים עלולים לאתגר בתוך הפנייה, לנוסעים בפנים ולנהגים עלולה להיות בעיה. הרכב המומלץ הוא סופרמיני משובח דינמית, מתקשר וחזק – אבל אפילו עם רכב פנאי, כאן קוגה כפול-הנעה, מובטח שפע של הנאה.
מאותו שיא (זמני) המורד חריף מאוד ומסתיים בנתיב אחד, בקצה צומת T ונדרשת עצירה מוחלטת. פנייה ימינה מובילה לפארק, וכביש צר מאוד מוביל ל"גבעת וולפסון", סיפור מרתק בפני עצמו.
פונים שמאלה, מטפסים בפניות רחבות יותר ומגיעים למחצבות קדומים (לפני כן, מימין, כניסה נוספת לאזור טיולים וחנייה) – מקום בו נחצבו אבני בניין בתקופה הרומית-ביזנטית ויש בו גם אתר פולחן, מערת קבורה, בית בד ומרפסת צפייה לנחל אורן. זוהי פניית קשת מרהיבה שהמשכה מטפס למעלה, הכביש פונה ימינה ושם פוגשים באתר ההנצחה לנספים באסון הכרמל. פנייה נוספת שמאלה, מגיעים לכניסה לבית אורן ושם ימינה, לקטע ישר יחסית, המסתיים בפנייה חדה ימינה (מיד לאחר השלט של פיין קלאב) לעבר כלא דמון ובכניסה אליו פונים שמאלה. משם הכביש מתארגן על עצמו, ועם שפע פניות לא חדות אבל רצופות ובגובה מעט משתנה מגיעים לסופו.
צילום: יואל פלרמן
הערות אזהרה: גם כאשר קו ההפרדה מרוסק, העקיפה בעייתית; כוח מיידי עוזר (כמעט הכרחי) אבל לא מספיק; המרחק לפנייה העיוורת הבאה קצר; תכנון והיכרות חובה; רצוי לוותר; כלי רכב ונהגים יכולים לחרב את החוויה, אבל אורך רוח חובה; יש קטעי כביש עם רוכבי אופניים; הפרשי גובה גם מעלימים מכונית לשנייה.
קטע קישור
בצומת פונים ימינה ל-672, ובנהיגה מתונה מאוד חוצים את עִסְפִיָא ודַלְיַת אֶל-כַּרְמֶל ולאחר היציאה גולשים לכביש 70. זה קטע כביש שאורכו כ-6 ק"מ ויש בו עשר פניות קשת מפתות לנהיגה מהנה. הוא סלול היטב, שדה הראייה טוב לרוב – אבל. שתי פניות, אחת חדה יחסית שמאלה (כ-2 ק"מ לאחר היציאה) והשנייה מעט מתונה יותר ימינה (אבל לאחר קטע ישר, כ-2 ק"מ בהמשך) מחייבות תשומת לב. ועוד: יש עוד שנוהגים מהר, ובעקיפות יש לשים לב למרחק לנקודה המתה הקרובה ביותר – רכב עלול להגיח ממנה, למרות שעד שם קו ההפרדה מרוסק.
צילום: יואל פלרמן
במחלף אליקים (כיכר, להגיע במהירות מתונה מאוד) פונים שמאלה ליקנעם ומשם, דרך צומת התשבי, לכביש 722 המסתיים בצומת השומרים. פונים ימינה ל-75, ולאחר 3.5 ק"מ, בשיא הגבעה של רמת ישי, פונים שמאלה ושוב שמאלה לחורש האלונים 14.
המוסד של רמת ישי
מסעדת לימוזין נוסדה לפני כ-20 שנים והיא מתמחה בבשר בכלל, בבשר מיושן בפרט. המסעדה מורכבת מחלל ענק ובו שולחנות ושולחן בר ומאולם גדול המופרד מאותו חלל בקיר בקבוקי יין מפתה. המקום מזמין בגלל ממדיו ותחושת המרחב, וחלון הענק הפונה לעמק מוסיף הרבה לחוויה (ולאור).
וכמו שאומרים, פתחנו בסלט. הוא נקרא "סלט ברזל" (38 שקלים) –ארוגולה ותרד (ברזל) עם פלפלים וארטישוק כבוש שהוגש עם שמנת חמוצה; המסעדה, ברור כבר כעת, אינה כשרה. הסלט היה סלט של מסעדה שמתמחה בבשר. חביב ותו לא, אבל לא לשם כך הגענו לכאן.
צילום: יואל פלרמן
המשכנו עם קוביות פילה עגל בשמנת, שהוקפצו עם פטריות יער, תרד ואפונה (49 שקלים). הנתחון הראשון היה יבש, אבל שותפתי לשולחן השמיעה קולות מהסוג האינטימי. סליחה? אבל מהנתחון הבא ועד לצלחת הריקה, היה זה מפגש עם נתחי בשר עשירים בטעמים, רכים ועשויים להפליא. שמרתי על פאסון.
בצמוד לה התנחלה מנת נקניקיות עגל צלויות (הכנה במקום, עם פירה וכרוב אדום; 45 שקלים). הצלייה מבחוץ הייתה מדויקת, והתיבול הוסיף למשהו, ובכן, מפתה. מנה נוספת הייתה אסדו (49 שקלים), הנצלה במעשנה ומקורמל ברוטב ברביקיו. זה מתחיל לחזור על עצמו, אבל שילוב הבשר עם הרוטב המתקתק היה לתפארת, ובכלל היה מהסוג שאומר: "אפשר להמשיך רק עם זה, כי זה נורא טעים".
המנות העיקריות, סינטה (250 גרם, 96 שקלים) ואנטריקוט (350 גרם, 129 שקלים) נעשו באופן ההוא שיגרום גם לאנשי מוסר עתירי אתיקה לזנוח הכל – ואם לא לתמיד, לפחות עד תום המנה. מנות הבשר הלא מתוחכמות ומתחכמות האלה, דווקא הן, הדגישו את מקצוענות העל של לימוזין בתחום הבשר: עשירות בטעמן ועשויות להפליא. האנחות (סולו, כן?) נמשכו.
צילום: יואל פלרמן
לעוגת שוקולד (כאן מדפי שוקולד חלב; 42 שקלים) יש מקדם חיובי אצלי כבר עם ההזמנה. אבל לא רק שנראתה מושכת, היא פיתתה אותי להזמין עוד אחת – לאחר ארוחה כזאת, כן? – אבל גייסתי את כל כוחי הנפשי וסירבתי לה. שותפתי בחרה בקרם מסקרפונה עם לימונצ'לו (42 שקלים), התשובה לשאלה "טעים?" הייתה קצרה (כן), גם כי אכלה, גם כי (כבר הבנתם). כוסית יין מלבק של ירדן הייתה ליווי ראוי למנת הבשר.
אז אם אתם אוהבים בשר, לימוזין היא בדיוק מסוג המסעדות שאיכות המנות שלהן מגדירה ציון של חמישה צמיגי בסולם ברידג'סטון: ראויה לנסיעה אקסקלוסיבית אליה, גם מרחוק.
צילום: יואל פלרמן
