במהלך המאה האחרונה, המכונית היתה ה"גורם המערער" האולטימטיבי לחיים האנושיים ולחברה האזרחית. באחת הפרסומות המוקדמות ביותר שלו, הכריז הנרי פורד כי ברצונו לפתוח את הכבישים המהירים לכל המין האנושי. מימוש הרעיון העניק לנו חירות חדשה ויוצאת דופן – היכולת לחצות מרחקים גדולים ולנוע ברחבי העיר כמו שלא יכולנו לעשות בעבר. בשלביה המוקדמים השיטה הזו היתה מושכת מאוד. היא הולידה תעשיות חדשות ואלפי חברות חדשות, ועודדה דורות של צמיחה אישית וכלכלית.
ואולם, ככל שחלף הזמן וככל שהעיירות והערים תוכננו מסביב למכונית, הכבישים החליפו את המרכזים הקהילתיים. היכן שפעם אנשים התאספו ברחובות ובכיכרות העיר, היו עכשיו כבישים מהירים ורחובות עתירי נתיבים. ואולי הכי גרוע – את הזמן שפעם בילינו אחד עם השני, אנחנו במקרים רבים מבזבזים עכשיו בנסיעה ועמידה בפקקים. לפני שלושים שנה בזבזנו בממוצע 16 שעות בשנה בפקקי תנועה; כיום אנחנו מכלים 38 שעות בשנה בפקקים. המחיר ששילמנו תמורת חופש התנועה היה יצירת עולם שבו דרכים נבנו בראש ובראשונה עבור מכוניות.
היום, מערכות התחבורה ברוב הערים הגדולות הגיעה לתפוסה מלאה. ועדיין, יותר ויותר מאתנו מחפשים את היתרונות שבמרכזים עירוניים גדולים. כשאנו עומדים מול האורבניזציה המהירה הזו, וזיהום האוויר והפקקים שמגיעים איתה, אנו חייבים להכיר בעובדה כי המודל התחבורתי של העבר כבר לא בר קיימא. זה ברור כי עלינו לעדכן את הערים כך שיוכלו לנייד אנשים וסחורות ביעילות גבוהה יותר. ותוך כדי, גם נשפר את איכות החיים של כולם.
אחד הפתרונות היעילים ביותר הוא להביא את הרחובות שלנו אל העידן השיתופי. טכנולוגיות ניידות חדשות, אשר פותחו בראש ובראשונה מתוך מחשבה על בני אדם, יכולות לעזור לנו לחלוק את רחובות הערים שלנו בדרכים חדשות ובאופן שיוויוני יותר, אשר יעניק ליותר אנשים גישה רחבה יותר לכל מה שיש לערים שלנו להציע.
יש משהו אירוני בכך שהרחובות שלנו הושארו מחוץ לעידן השיתופי, מכיוון שהם היו המשאב המשותף המקורי באזורים עירוניים. לפני הופעת המכוניות, רחובות הערים תפקדו על תקן מרכז חברתי הומה, היכן ששכנים ומשפחות יכלו להתאסף, רוכלים יכלו למכור את סחורתם וילדים יכלו לשחק. אך עם השנים, פרקים ומרחבים ציבוריים הוקרבו על מזבח מקומות החניה וכבישים רחבים, והערים הפכו לסמל של בידוד חברתי. רחובות מהווים שליש מהשטחים הציבוריים בערים שלנו; על ידי פיתוח כלי רכב חכמים המיועדים לעולם חכם, נוכל להפוך את המגמה הזו, ולהשיב לציבור את המשאב יקר הערך הזה.
עכשיו יש לנו הזדמנות לתבוע מחדש את הרחובות עבור חיים - לזנק קדימה לקראת בניית ״עיר המחר״ האמיתית, ולחשוב כיצד הרחובות והערים שלנו מסוגלים לתפקד בצורה הרבה יותר יעילה. עם העוצמה הטמונה בבינה מלאכותית והצמיחה בתחום המכוניות האוטונומיות והמחוברות, יש בידינו, בפעם הראשונה מזה מאה שנים – את הטכנולוגיה הדרושה כדי לערער את מבנה התחבורה הקיים ולתכנן מחדש את מערכת התחבורה היבשתית. כל רכיב במערכת – החל מחנייה, דרך זרימת התנועה וכלה בהעברת סחורות – יכול להיות משופר בצורה משמעותית, לצמצם את עומסי התנועה ולאפשר לערים להפוך את הרחובות למרחבים ציבוריים יותר.
זו הסיבה
שפורד נוקטת בגישת תכנון ממוקדת-משתמש, ברמת מערכת, לניידות. אנו צריכים לקחת צעד אחורה ולהסתכל בצורה רחבה כיצד כלל מערכת התחבורה יכולה לעזור לנו לנהל חיים טובים ויצרניים יותר. זה לא מספיק ליישם את הטכנולוגיות החדשות בלי, קודם כל, להבין כיצד הן יכולות לשפר את חיי האנשים. אנחנו חייבים ל"קלוע בול" בתכנון השיטה החדשה.
איך נעשה זאת? התחלנו בשורה של שיתופי פעולה עם ערים, ארגונים אזרחיים, מתכננים עירוניים, אנשי טכנולוגיה ומעצבים מכל רחבי העולם, במטרה לפתח דרכים חדשות לשינוע סחורות ואנשים.
האתגר אדיר. אנחנו מדברים על תזמור מחדש של כל מערכת התחבורה שכבר ארוכה עמוק אל תוך המרקם של הסביבה העירונית שלנו והחברה שלנו. אך זו משימה שאנו חייבים לקחת על עצמנו משום שהמערכת הקיימת קורסת. אנו נעניק משמעות מחודשת לאנושיות המשותפת לכולנו ונבנה קהילות שבכוחן להעניק לכולנו השראה ותמיכה. זו הכלכלה השיתופית שדרושה לנו.
