פונדק כושי. שבעה אנשים. שני צלמים. חמישה רכבי שטח. ארבעה מפתחות. כן, חסר מפתח ותכף נגיע לזה. היו אלו ימים חמים במיוחד בחודש הקודם, ימים בהם בחנו חמישה כלי שטח במדבר, עם וידאו וצילומי סטילס, ושטח טכני. הכל.
חמישה. לא פחות. וזה התחיל במשהו ממש מתבקש, לשניים — לנד קרוזר המחודש מול רקסטון החדש — ומיד היה ברור שגם מיצובישי פאג'רו צריך להצטרף; בכל זאת, כבר אין הרבה כאלה. וזו הזדמנות נדירה, ובשנה הבאה הוא כבר לא יהיה איתנו. ולא מאוד רחוק מהכסף של היקר ביניהם, אפשר גם לקנות ג'יפ גרנד צ'ירוקי, שיש לו גם שם מהאגדות והוא גם מותג יוקרה. אז גם הוא, ואם כבר הוא, אז בטח מתחרה ישיר — לנד רובר דיסקברי: גם שם מהאגדות, גם יוקרה. עולה הרבה יותר? כסף זה לא הכל בחיים.
אבל זה היה לפני שיצאנו. כעת חום אימים, הלו"ז לא קרוב למה שתוכנן, השעה כבר שלוש בצהריים ועוד לא אכלנו ממש מאז שהתעוררנו, אי־אז בארבע לפנות בבוקר.
מפה לשם, אני חוזר מגיחת צילום ורואה את הצוות מקובץ. "מה קורה?" אני שואל, ואז מתברר שבין מטלה כזו ואחרת נעלם המפתח של טויוטה לנד קרוזר. נפתח נוהל סריקה — ליד השולחן בו ישבנו, במגרש החניה, בתאי הנוסעים ובתאי המטען. לאחר כחצי שעה של סריקות, מה שהיה ברור בהתחלה מכניע אותנו: אין מפתח. טלפון לסוכנות הקרובה — אילת(!) ושם מבהירים לנו כי לא מהם תגיע הישועה. מפה לשם, טלפונים לסמנכ"ל טויוטה ישראל — ואחר הצהריים יוצא איש החברה מתל אביב עם המפתח הנכסף בדרך אלינו. אל הבית הגעתי רק בחצות. ממש סינדרלה.
את הצילומים המשכנו גם ביום שאחרי. לא באמת ישנו במדבר, לא באמת ישנו גם בלילה האחרון. סחוטים מעייפות, השלמנו את הצילומים והסקת המסקנות ארוכה כאורך הגלות.
שלושה שבועות אחרי — צילומי וידאו לאתר. אני מחליט להפיק שני סרטוני וידאו ביום אחד ובו־זמנית להכשיר איש מערכת נוסף לעניין. כזה אני, אופטימי. יוצאים צפונה אל הגלבוע ומתחילים לצלם.
השמש מתחילה לעלות, ואנחנו במוד רגוע. ואז היא עולה עוד קצת ומתחיל להיות ממש חם. וההכשרה לא צולחת במהירות, לא קל לעמוד מול מצלמה; לי לקח קרוב לחצי שנה להשתפר ולהיות בינוני. בינתיים הזמן עובר והשמש כבר קודחת. שעות הבוקר חלפו ואנחנו סיימנו רק שליש מהחומר המתוכנן לסרטון הראשון. אני מבקש שנעצור לארוחת צהריים רק כשנגיע לחציו של החומר הדרוש לסרטון הראשון ואומר שאת הסרטון הבא אעשה לבד, כי זה אולי מעט "עני" יותר, אך גם מהיר להפקה.
בינתיים הצלם קרס. קשה לי לומר אם זו מכת שמש, כי את בית הספר לרפואה מעולם לא סיימתי. או התחלתי. בכל מקרה, אם התפשטות בצד הדרך תוך סינון קללות זה אחד התסמינים, אז הוא באמת חטף את המכה הזאת. ירדנו את ההר ותרנו אחר מסעדה. מצאנו. הדלק חזר לזרום לדמנו והמשכנו. סיימנו מאוחר. מאוחר מאוד אפילו.
אפשר לומר עלינו שאנחנו אופטימיים. אפשר. ואפשר גם לומר שלאתגר את מרפי, עם תכנון על הקשקש — ולעשות את זה פעמיים(!) — זה לא כל כך חכם, או סתם קפיצה מעל הפופיק; מטאפורית כמובן — עבדכם הנאמן לא מסוגל להרים בו־זמנית יותר מרגל אחת מבלי שנשימתו תיעתק עקב המאמץ הרב.
_________________________________
לא קשור למכוניות, אבל כן משהו שאני חייב לשתף. לפני כעשרים שנה הפועל חדרה כמעט והעפילה לליגה הראשונה. אני וחברי עקבנו בדריכות ואף היינו עולים לגג של השוק הישן וצופים משם במשחקים. בכל פעם שעלינו לגג וצפינו במשחק — הפסדנו. מפה לשם, הבנו שאנחנו המנחוס ואנחנו במו נוכחותנו הורסים לה את העלייה. הפסקנו לצפות במשחקים.
והנה, אחרי 20 שנה התברר שצדקנו. מזל טוב הפועל חדרה. בשנה הבאה בקאמפ־נואו הבנויה.
