המטרה: טיול טרקטורונים צד־לצד (להלן: צל"צ) מקיסריה לכינרת ובחזרה; המשתתפים: 15 כלים, כולם על טהרת המותג קאן־אם, הם ובעליהם איתם; המדריך: צחי כפרי, אושיית שטח, מדריך אירועים שכאלה (ואחרים).
תדריך
נאספים ליד שולחן של בורקסים ומקבלים תדריך על המסלול, תחנות העצירה, דגשים של בטיחות וכדי שהיום יעבור גם במינימום התברברויות — "מחכים אחד לשני בפניות, לא נוסעים עד שאתם רואים את הכלי מאחוריכם מגיע!".
זוגתי ואני מתמקמים ב
מבריק X3 900 HO החדש. כבר קודם הוא הרשים מלפנים עם מערך מתלים חשוף וכביר הופעה, הכולל זרועות A עם מהלך של 45.7 ס"מ, מוט מייצב ובולמים פוקס פודיום — וגם מאחור, גם שם עם מערך חשוף הכולל מתלה רב־חיבורי, עם אותם בולמים, מהלך ומוט מייצב. העסק משדר לא רק מה הוא אמור לעשות אלא איך.
ה־HO מצויד במנוע רוטקס אטמוספרי, תלת־צילינדרי בנפח של 900 סמ"ק המפיק 90 כ"ס בכלי ששוקל (בדיוק) שני־שליש טון (יבש), מה שיוצר יחס הספק־משקל של כ־135 כ"ס לטון, ממש כמו בסופרמיני חמימה. ואם השם רוטקס מוכר לכם, זה לא במקרה.
קאן־אם היא חלק מקבוצת BRP (ר"ת Bombardier Recreational Products), בעצמה חלק מתאגיד קנדי לא קטן שרכש את יצרן המנועים האוסטרי ב־1970, ומאז עושה שימוש במנועיו לטרקטורונים, צל"צים, אופנועים, אופנועי שלג, אופנועי ים וגם סירות של הקבוצה. מנועי רוטקס הם מראה שכיח גם באווירונים זעירים (אז"מים), מטוסים קלים ומסוקים, ומשם אני מכיר אותם.
הדרך
יוצאים מקיסריה, יורדים לשבילים חוליים ובשילוב ההנעה הכפולה, נראה שלכלי הזה יש יותר אחיזה מהצפוי והתנהלותו די קלילה. אני לא יודע אם זו הנמנמת של הבוקר או האדרנלין שהתחיל לפמפם בעורקים, אך נראה שהתדריך מעט נשכח והקבוצה התפצלה די מהר. התפצלה? "חכו לי פה" אומר צחי וחזר למשוך את המזדנבים.
לאחר מעבר מים אחד או שניים, השבילים החוליים מתחלפים בדרכי עפר, ולמרות האבק הראות משתפרת מעט והקצב עולה. אז אפשר לחזור להנעה אחורית, מה שמאפשר משחקי זנב למכביר; בלימה בכניסה לפנייה, מעיכה הגונה של המצערת וזנב יוצא ומכשכש ביציאה ממנה תוך יצירת שובל אבק ארוך וסמיך. זה כל כך קל וכל כך ממכר, תענוג אמיתי. "הגעתי לצומת, לאן לפנות?" נשמע קול בקשר. שוב איבדנו את הזנב. טוב, נחכה... "אבירם, לך תביא אותם".
הנופים ועדרי הבקר שסובבים אותנו מזכירים מה שכיף בטיולי שטח, ואוטוטו גם מגיעים לעצירה הראשונה של היום — מעיין יפיפה המוסתר על־ידי צמחייה עבותה. לא האמנתי שיש כאלו בארץ, עם מים כל כך זכים, במקום כל כך שקט, עם צל, וממש קרוב לכביש בו אני נוסע כדרך קבע. ממש לא היה לי מושג.
בהמשך היו עוד מספר עצירות, והקצב היה איטי מהצפוי. כבר בארוחת הצהריים היה ברור שאת החזרה המתוכננת לשעות אחה"צ אפשר לדחות בביטחון רב. הדרך הייתה מגוונת עם שבילי עפר פתוחים מחד ומעלות תלולים שדרשו הילוך כוח מאידך, וכאן פגשתי שוב בסוד קסמו של הצל"צ. כלי קל הנכון למשחקי זנב בכל מעיכה של דוושת התאוצה או בהעברת משקל ועם זאת כלי עם יכולת עבירות גבוהה שאינו עוצר כשהדרך נעשית מאתגרת. מכונית ראלי ורכב שטח קשוח בכלי אחד, ממש אולר שויצרי.
קצת מעל יער מנחמיה, עומדים וצופים על הכינרת, האבטיחים כבר נגמרו, אבל בצידנית השתייה, כמו בפח השמן של חנוכה, לא רואים את הסוף. השמש כבר בדרכה מטה וזה הזמן לחזור.
דרכים
הדרך חזרה הייתה מהירה יותר, נטולת עצירות מתוכננות. קטעי הנסיעה המהירים הביאו אותנו להוציא את הזנב בכל פנייה ובכל עיקול (כאילו לא עשינו את זה מספיק), ושובל האבק שהרמנו לא היה מבייש גדוד שריון, אלא שהשובל שלנו היה מהיר יותר. והיו עיכובים — 'בגלל משתתף שהתייבש ונזקק לטיפול ובגלל שתיבה רציפה אחת חיסלה את הרצועה שלה.
בעלייה דרומה מעמק יזרעאל הרעיון של נסיעת שטח כבר ירד מהפרק. לקיסריה חזרנו ארבע שעות לאחר הזמן המתוכנן. ולאחר יותר מ־12 שעות בכלי, התגעגעתי לפיאט השקטה, הרכה והנקייה שלי. הגענו הביתה, עייפים, שרופים ומאובקים גם בחריצים שלא ידענו על קיומם, אבל המסקנה של זוגתי ושלי הייתה אחת: לא היינו מוותרים על החוויה.
