בימנו יש המון שיח בנושא מגדר ובהבדל בין נשים לגברים. היו שאומרים שנשים פחות טובות, פחות חזקות, ופחות משכילות מגברים; אבל אפשר לראות שזה בא לידי ביטוי גם בימינו - יש הרבה יותר גברים מנשים בעבודות פיזיות, אבל גם בהייטק, או בשאר משרות ניהוליות. כמובן שיש בעלי דעה הפוכה ואני מאלו שתומכים בדעה הזאת, כמובן.
האמת שתמיד עשיתי מה שרציתי, בלי לדפוק חשבון ולחשוב האם זה גברי או נשי. נושא ה"נשיות" בעולם הרכב בלט כבר בשיעורי הנהיגה שלי. הייתה לי מורה-אישה, וכמובן שמיד העניין הפך לבדיחה קבועה אצלי בחבר'ה. זה לא הזיז לי. אחרי שהוצאתי את הרישיון ניצלתי כל הזדמנות שיכולתי כדי לנהוג. אהבתי לנהוג, ללחוץ על הגז, להרגיש את האדרנלין זורם לי בגוף, את הפרפרים בבטן. במידה מסוימת, הנהיגה הרגיעה אותי, העניקה לי מפלט מהעולם. מן שלווה לא מוסברת. בכל פעם שהייתי נוסעת עם אחי, אם בצהריים ואם באמצע הלילה, לא פעם נתקלתי במכוניות מטריפות. הן חלפו בנתיב הנגדי, ועיניי תרו אחריהן, למעשה, ניסיתי לעקוב אחריהן גם כשממש התרחקו. פעם אפילו נתפס לי הצוואר. אל תגלו לאחי, אבל הייתי לוקחת אותו לסיבוב עם המכונית רק בשביל לראות מכוניות מטריפות שכאלו.
מקסיקו
עברו כארבעה חודשים מאז הנחתי את ידיי על הגה בפעם האחרונה. למרות שהטיול בדרום אמריקה היה חוויה מדהימה, היה לי חסר איזה משהו. נחתנו במקסיקו, היעד האחרון. בתוכנית - הרבה מסיבות וגם לא מעט בטן-גב. בבוקר הראשון ניסינו להבין מה עושים ב'קוזומל' העיר בה לנו. לא לקח לנו הרבה זמן בשביל להבין שאנחנו צריכים להסתדר באוטובוסים או לשכור רכב.
הופה! השכרת רכב, זה בדיוק בשבילי. נכנסנו למגרש שכזה, אחד שנראה יותר כמו מוסך... הם אפילו לא בדקו אם יש לנו רישיון נהיגה. שכרנו ג'יפ רנגלר משנת 2009, אדום, אבל ידני(!), וזה עלה גרושים. לקחתי את המפתחות, הנעתי את הרכב והתחלתי לנהוג. לוחצת מעט על הבנזין, שומעת את צליל המנוע גובר ומעבירה להילוך שני, כל האוטו רעד ולי זה לא הפריע. כך העליתי הילוכים, תקין או לא, לא באמת היה איכפת לי. למרות הכל, הרגשתי בעננים, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נהגתי, ובמיוחד לא על ידני, אני נוהגת ברנגלר, במקסיקו, עם החברות המדהימות שלי וכבונוס יש את הנוף של הים ששטף את העיניים. לרגע זה הרגיש כמו חלום.
מבחינתי זה לא עולם של גברים או של נשים, זה פשוט העולם שלי של מישל רויטמן.
