טור זה אינו עומד לעסוק ברכב, בטיחות או תחבורה. הוא עומד לעסוק במשפט שנוי במחלוקת אותו אמר שר התחבורה ישראל כץ, במסגרת תפקידו החדש כממלא מקום שר החוץ. "הפולנים ינקו את האנטישמיות עם חלב אימם" אמר כץ, כשהוא מצטט את ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר.
אקדים ואומר שאני לא גדלתי כ"דור שני". נהפוך הוא, הייתי אחד האשכנזים היחידים בכיתתי שהיו לו שני סבים ושתי סבתות. סבי מצד אבי עלה לארץ כבר ב־1932, עוד לפני עלות היטלר לשלטון בגרמניה, ומתוך שחזה את אשר עומד להתרחש באירופה. סבי השני ברח עם משפחתו מפולניה לרומניה שם שהה במהלך המלחמה, ומיד אחריה הגיע עם כל משפחתו לישראל בספינת מעפילים. אני ינקתי עם חלב אמי את אהבת העם והארץ, יהדות וציונות.
כמי שנולד וגדל כאן כל חייו, לא ידעתי אנטישמיות מהי. קראתי עליה, שמעתי לעיתים רחוקות מהורי סיפורים על שנאת יהודים בגולה, אבל לא באמת הבנתי אותה. אני זוכר את הגאווה שמילאה אותי כאשר ראיתי את אבי לובש מדים ב־1956 ויוצא להגן על המולדת. ידעתי וחיכיתי לרגע בו אתגייס לצבא, ואצא גם אני להגן על מולדתי, מולדת העם היהודי. לעולם לא אשכח את מבטו הגאה של אבי כשנחשפו דרגות הקצונה על כתפי. אני גדלתי חזק (שמאל חזק, מר נתניהו), וככזה, לא הייתי מסוגל להבין אנטישמיות. במידה מסוימת בזתי ליהדות הגולה, שהרכינה ראש בפני אויביה והושיטה את צווארה לשחיטה. "התליין! הא צואר — קום שחט!/ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום/וכל הארץ לי גרדום/ואנחנו — אנחנו המעט!" כתב ביאליק, ואני זוכר שממש כעסתי. כעסתי עליו, על אבות אבותיי שלא השיבו מלחמה שערה. הייתי ילד, ילד שגדל במדינה עצמאית וגאה — אז מה הבנתי מהחיים?
אחרי הצבא, טסתי ללמוד בקנדה, ורק שם הבנתי אנטישמיות מהי. ומעשה שהיה כך היה.
החברה שלי באותה התקופה, אסטונית שנולדה בקנדה, תכולת עין ובהירת שיער, אתלטית, משכילה וחכמה, אמרה לי יום אחד "אתה דני לא דומה ליהודים"... פעמוני האזהרה טרם צלצלו באוזני, כישראלי שחש עצמו נעלה מהיהודים המקומיים, שאלתי בחיוך לכוונתה. "היהודים, אינם שומרים על נאמנות, אתה שונה מהם". כאן כבר הפעמונים השמיעו את קולם. "נאמנות למה?" שאלתי בזהירות. והיא סיפרה לי שכאשר התקרב הצבא האדום לאסטוניה בשלהי מלחמת העולם השנייה, הבינו המקומיים שהסכנה הגדולה יותר לעצמאותם הם הרוסים ולא הגרמנים, והם הצטרפו אליהם כדי לנסות ולבלום את הרוסים.
"היהודים" הוסיפה, "היו הראשונים שהניפו את הדגלים האדומים כשהסובייטים נכנסו לטאלין הבירה". ההלם שהיכה בי לא סתם את פי "כולם, כל השלושה?" שאלתי. היא הסתכלה עלי במבט שואל. "כמה יהודים נשארו בחיים באסטוניה, עם מספיק כוח לעמוד ולנופף בדגלים סובייטים, לאחר שלוש שנות שלטון נאצי בארץ האנטישמית הזו?" שאלתי, כשאני מתקשה לעצור את כעסי. היא הסתכלה עלי במבט מבוהל ומבולבל. אישוניה התרחבו כשהלמה בה — בבחורה הנבונה הזו, שנולדה וחונכה בקנדה הליברלית — ההכרה שעד אותו רגע הכירה וחיה סיפור מסולף. היא החווירה ודמעות פרצו מעיניה. "סליחה", היא אמרה, "סליחה, זה מה שלמדתי... סליחה". אהבתי אותה, חיבקתי אותה. "זו הייתה אימא?" שאלתי. "אבא" ענתה, ופרצה שוב בבכי.
היא הבינה ברגע אחד שינקה את הגזענות שלה עם חלב אימה ומורשת אביה (שברח מאסטוניה לשוודיה בסירת משוטים, עם כניסת הצבא האדום). ואני הבנתי בבת אחת גזענות מהי — והאנטישמיות היא אחת מהפנים היותר מכוערים של הגזענות.
הגזענות היא מחלה ממארת, מחלה שכדבריו הנכונים של שר התחבורה (בתפקידו החדש כמ"מ שר החוץ) עוברת מדור לדור יחד עם חלב האם ומורשת האב. את הגזענות, כל גזענות, חייבים לעקור ולהשמיד מהשורש, כי לעולם לא ניתן לדעת מתי היא תשוב ותרים את ראשה המכוער, ואיזה שמות תעשה גם בדורות ש"לא ידעו את יוסף".
לצערי ולחרדתי, גילויי גזענות יש גם כאן. הכהניזם היא תורת גזע מובהקת, האוסרת, בדומה לחוקי נירנברג, ליהודים ולגויים לקיים יחסים ביניהם. יש לשרש את הגזענות הזו באמצעות חינוך, הסברה — וכן, גם חקיקה.
את זה הבנתי ברגע אחד מכונן עבורי, פעם מזמן, בקנדה הרחוקה, ואת זה ניסיתי ועדיין אני מנסה להנחיל לבני, על מנת שינחילו זאת לילדיהם.
ואתם?
[email protected] 
