זוגתי ואני ישובים בפיאט 500 שכורה, ומשתרכים בפקק ארוך מאחורי פורד מודל A משופרת ואודי R8 חדשה, בדרך לשדה בוצי המשמש כמגרש חניה ענקי. הגשמים של אמש הפכו את החניון המאולתר לבוצי במיוחד, וזו לא רק הפיאט שמתקשה למצוא אחיזה. החניון מגוון, בלשון המעטה, ואינו מפלה בין מוצא, גזע או מין; מכוניות עממיות מוכוונות לחניה לצד מכוניות על וקלאסיות במיליוני דולרים, מתוכן יוצאים כולם ופוסעים בבוץ אל התור הארוך המוביל אל האירוע.
איזה אירוע? אירוע בו תוכלו לראות מכוניות קלאסיות מכל המינים והשנים — בתנאי שהן לפחות בנות 50. ולא רק לראותן עומדות מצוחצחות להנאתכם, כן? בגודווד, כמו בגודווד, מהות האירוע היא לאפשר למכוניות הללו לחזור ולהראות למה הן היו (ועדיין) כל כך חשובות ומיוחדות — ומקרוב. ברוכים הבאים למסע (אחורה) בזמן: פסטיבל התחייה של גודווד 2017 (Goodwood Revival).
מתאבן
כבר שנים שאני חולם להגיע אל הפסטיבל הזה, ועכשיו, כשאני עומד בשערי הכניסה, אני רק מקווה שלא אתאכזב. אתם יודעים איך זה כשחלומות פוגשים מציאות, ומזג האוויר הבריטי לא ממש עוזר לצבוע הכל בוורוד... הסדרנים לוקחים מאתנו את אישורי הכניסה ומכווינים אותנו לאוהל העיתונאים הנמצא בצדו השני של המתחם. בדרך לשם אנו מקבלים הצצה חטופה לחוויה שצפויה לנו ביומיים הקרובים: דוכני אוכל, שתייה, אלכוהול ומייצגים תקופתיים עמוסי מבקרים הלבושים לפי צו האופנה של שנות ה־40' ועד שנות ה־60'. בכל מקום פזורות עשרות מכוניות קלאסיות, בעיקר מכוניות מרוץ היסטוריות, שמעצימות את האווירה וחותכות את האוויר בפס קול שאין שני לו. נדמה כאילו מכונת הזמן התקלקלה, ו־40 שנים באמצע המאה ה־20 פשוט התערבבו יחדיו לעיסה קסומה עם אווירה חייכנית ומזמינה.
באוהל העיתונאים מקדמת את פנינו אבי, שנותנת לנו צמידים, תגים וכמה חוברות מידע והכוונה, רדיו קטן ואיחוליי הנאה. זוגתי ואני כבר לא יכולים להתאפק, שולפים את המצלמה ואצים אל ההמולה. אוהל העיתונאים ממוקם בין חניית המטוסים לבין הפאדוק — מיקום מושלם מבחינתי, בהיותי חובב מטוסים כמעט כמו שאני חובב מכוניות.
חניית המטוסים מציגה את שיא הטכנולוגיה של עולם התעופה — לפני שבעים שנה. בלי חבלים או מחסומים, ועם התרפקות בריטית אופיינית על ימי מלחמת העולם השנייה. האפקט של מעל לעשרים מטוסים מצוחצחים בני שבעים, כולם במצב טיסה ובמרחק נגיעה, הוא בהחלט מרשים. איפה זה ואיפה מוזיאון חיל האוויר בחצרים — או אפילו מוזיאונים מוכרים בחו"ל. המפגן האווירי עצמו לא היה מרשים במיוחד, ועם כל החיבה שלי לעולם התעופה, לא זו הסיבה שהגענו לכאן. מיד עם נחיתתם של המטוסים אנו פורשים אל הפאדוק, שם מתארגנות מכוניות מירוץ מהמחצית השנייה של שנות החמישים ליציאה למסלול.
המנה העיקרית
את הפאדוק ממלאות כמעט לחלוטין מכוניות קופר ולולה, יחד עם עוד כמה שמות מוכרים פחות. כולם מתארגנים ומחממים מנועים. מבעד לצליל המנועים שמזמזמים ב'לרגו' מחישים ל'פרסטו' וחזור חלילה, אפשר לחוש את המתח ואת ההתרגשות באוויר. המתחרים עולים למסלול מאחורי פרארי 330 GT המשמשת כמכונית בטיחות, וכמובן שמעבר לעיצוב האלגנטי של פינינפארינה גם מנוע תריסר הצילינדרים שלה נשמע מדהים. אגב, אם הצירוף בין פרארי משנות ה־60' ובטיחות נראה לכם מוזר, דעו שמכונית הבטיחות השנייה הייתה יגואר MkII.
אנו זורמים עם הצוותים אל אזור הפיטס, משם צפינו במירוץ, וגם קצת בצוותים עצמם. הזינוק הוא אחד המחזות היותר מרשימים בכל מרוץ, עם נערות הממספרות את השורות, וצוותים הסובבים בקדחתנות את המכוניות ועושים התאמות וכיוונים של הרגע האחרון — לפני שדגל בריטניה מונף והמצערות נפתחות לרווחה בקולות שאגה רמים. אם יצא לכם לבקר במירוץ מכוניות כלשהו בחייכם, קחו את חווית השמע מאז ותכפילו. לא לא, תכפילו בהרבה — בהרבה קרבורטורים, אגזוזים פתוחים ובקפיירים של מנועי מירוצים של פעם. האמינו לי, זה נשמע אחרת לחלוטין.
את המשך היום בילינו בטיולים בין הפיטס לרחבות הטיפולים, העמוסות לעייפה במכוניות מרוץ משנות ה־30' ועד לאמצע שנות ה־60'. עשרות אנשי צוות עמלים על מלאכת כיוון, הידוק ובידוק המכוניות וההכנות למרוץ, בעוד מבקרים ועיתונאים חופשיים להסתובב סביבם כאוות נפשם; להסתכל, לצלם, לשאול — ובמקרה שלי גם לרייר. בכל ההמולה סביב הצלחתי לזהות גם פרצוף מוכר, היה זה ג'קי סטיוארט! נהג הפורמולה 1 האגדי, שלוש פעמים אלוף העולם (1969, 1971, 1973), אך מוכר לא פחות כמי שטרם רבות לשיפור רמת הבטיחות בעולם המירוצים.
אחרי יציאתם של אופנועים (גם הם כולם טרום 1966) למסלול בקול גדול, קיבלתי פרץ אנרגיה ודופק גבוה אך הרגליים כבר עייפות. התיישבנו ביציע מול קו הסיום, משם צפינו ביתר המרוץ ובשניים שאחריו. נהגים עלומי שם התחרו שם לצד שמות מוכרים כמו מנחי 'הילוך חמישי' טיף נידל וג'ייסון פלייטו, שנהגו בפורד פלקון ואוסטין A95, בהתאמה. גם מנחה 'טופ־גיר' החדש, אולי שמעתם עליו פעם, כריס האריס, התייצב שם, מאחורי ההגה של מכונית סאנבים.
עם יציאתן של מכוניות הגרנד פרי מהשנים 1930-1950 אל המסלול, נפתחו גם ארובות השמיים, וזה היה האות שלי להתחפף. קבעתי לי עוד חלום להגשים, אך על חוויה זו אפרט יותר בהמשך. בדרך ל־White Waltham (רמז: הבטחתי שנחזור למטוסים), מרחק שעה וחצי צפונה, השמיים הספיקו להתבהר והכבישים הכפריים, הצרים והעקלקלים סיפקו הצצה לנוף מרהיב של שדות ירוקים ועיירות בריטיות ציוריות. בהתחלה היה קצת מבלבל לשבת בצד הלא נכון של המכונית ולנהוג בצד הלא נכון של הכביש, אבל כבר התרגלתי ואף הצלחתי לשמור על קצב סביר, מבלי לדפוק את יד ימין בדלת בכל פעם שרציתי להעביר הילוך (טייס אתה רוצה להיות? המערכת). חבל רק שברוח המאורע זו לא היתה פיאט 500 מקורית...
רעידת אדמה
בבוקר היום השני הקדשנו מעט יותר זמן לסיור בין הדוכנים השונים, ואם לשפוט לפי ריכוז הקהל סביבם, מהווים אטרקציה גדולה כמעט כמו המסלול. מוכרים כאן כמעט כל דבר, החל מבגדים ישנים ואביזרי אופנה, כלה בחומרי ניקוי וטיפוח לרכב ועד למכוניות אספנות במיליוני פאונד או רפליקות ופרויקטים מטורפים (למשל לנד רובר דיפנדר עם מנוע קורבט — ובר וויסקי בתא המטען). את רוב המירוצים באותו היום ראינו מעמדה השמורה לעיתונאים בלבד שמשקיפה על השיקיין. מכוניות הגרנד פרי של שנות ה־50' וה־60' נתנו הופעה נהדרת, ולא פחות נהדרת היתה הופעת מכוניות התיור של שנות ה־60'. גולת הכותרת עבורי היה מירוץ הצהריים, בו השתתפו מכוניות ה־GT משנות ה־60'.
המחזה של פרארי 250 GTO בגרסת בסיס גלגלים קצר, נסחפת ביציאה מפנייה כשההגה נעול בנעילה נגדית, בקרשנדו של V12 רועם היה כל מה שחלמתי עליו כשתכננתי להגיע לכאן — ויותר. יגואר אי־טייפ הפכה שם את צמיגיה לעשן בשאגת ששת בוכנותיה, ושלבי קוברות האפילו על הכל ברעם V8 שהרטיט את האדמה. כך במשך שעה שלמה של מירוץ צמוד, מותח ורווי אקשן, עם עקיפות, תאונות ומה לא — מירוץ אמיתי! הייתם צריכים לראות את החיוך הענקי שהיה על פני, כזה שלא ירד גם כמעט שבוע אחר כך ועולה חזרה בלי שליטה עם כתיבת שורות אלה.
מדהים לראות איך הנהגים נותנים במירוצים את הכל, כאילו גביע העולם, או לפחות תהילת עולם, נמצאים מעבר לקו הסיום — וכאילו לא הם משלמים את החשבון אם משהו משתבש. וכאמור, דברים משתבשים — אחת הפרארי 250 GTO שהתחרו באירוע היתה מעורבת בתאונה (חפשו ביוטיוב, יש תיעוד), ולמרות שההגה התעקם, הנהג ניסה לשלב לרברס כדי להמשיך במירוץ, בלי לחשוב בכלל כמה יעלה לו לתקן את הנזק. ויעלה הרבה לתקן את הנזק... וצריך לזכור, מדובר באחד הדגמים הנחשקים והיקרים בהיסטוריה. לאחרונה נמכרה מכונית מדגם זה בעבור — אתם יושבים? — תמורת 38.1 מיליון דולר! כן, קראתם נכון!
בסיום המרוץ נפתחו שערי השמיים בשנית, ואנחנו אצנו להיכנס לאחת התערוכות בכדי לתפוס מחסה. שם, ללא כל כוונה תחילה, מצאנו את ה־TVR Grifith החדשה, שהושקה במהלך האירוע מוקפת בקודמותיה. איזה כיף. את שאר המרוצים של יום ראשון ראינו כבר בטלוויזיה מאוהל העיתונות כשהתחבאנו מהגשם שהחריף.
חוויה של פעם בחיים
התחייה של גודווד הוא אחד האירועים היותר מיוחדים שיצא לי לבקר בהם בחיי, בלי קשר למכוניות, מטוסים או כל דבר אחר. אף על פי שהייתי שם כמעט יומיים שלמים, אני לא יכול לומר שראיתי הכל, אולי אפילו לא את הרוב. מה שרק מדגיש את מה שאומר כמעט כל מי שמשם חוזר: סיבה טובה לחזור שוב! אפילו זוגתי רוצה.
_________________________________
מה זה בכלל Goodwood Revival?
פסטיבל Goodwood Revival מתקיים פעם בשנה, בספטמבר, במסלול המירוצים המעגלי שבאחוזת גודווד — בניגוד למסלול טיפוס הגבעה בו נערך פסטיבל המהירות (שעליו בטח קראתם בגיליון 378). כאן הכניסה מותרת רק למכוניות משנות ה־30' ועד לאמצע שנות ה־60', והן מתחרות אחת בשנייה, גלגל בגלגל ולא נגד השעון, מה שבהחלט מוסיף לאקשן.
הדגש כאן הוא על האווירה התקופתית. אמנם אין קוד לבוש רשמי, אך רובם המוחלט של המבקרים עושים מאמץ ומגיעים בלבוש תקופתי הולם. תלבושות קבוצתיות מתקבלות בברכה ומושכות לא מעט תשומת לב. מי שחפץ לבקר כדאי שיהיה עם היד על הדופק חודשים לפני, שכן הכרטיסים לפסטיבל זה אזלו כחודשיים מראש ומקומות הלינה בסביבה הקרובה אינם רבים. רצוי לקחת בחשבון גם את מזג האוויר ההפכפך, להיות ערוכים לגשם — ולא פחות מכך לבוץ של מגרש החניה. ככל שהגשם חזק יותר, הבוץ עמוק יותר; בסוף הפסטיבל יצא לנו לראות יגואר XE מחולצת מהבוץ על־ידי שני לנד רובר דיסקברי (אתם יודעים, לרוב השקיעות מספיק אחד).
מי שייערך בהתאם ייהנה משלושה ימים של חגיגות שאין שניות להן, ואפילו לא חייבים להיות חובבי רכב אדוקים. יש, כאמור, גם מטוסים ואליהם תוסיפו ערב רב של דוכנים, מתקני שעשועים לילדים, מיצגים ופעילויות שונות, שיעסיקו את החלקים הפחות מוטוריים במשפחה בזמן שאתם בוהים מעבר לכתפו של המכונאי המכוון את מאיידי ה־Talbot-Lago.
