החיפושית נולדה לבקשת הצורר הנאצי, אך ייצור סדרתי משמעותי החל דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה, בהוראת הצבא הבריטי. מאז המכונית בעלת העיצוב האיקוני הפכה לסמל של ההתחדשות הכלכלית בגרמניה, לסמל נרדף לילדי הפרחים בארה"ב ולאחת מהמכוניות המוכרות והאהובות בעולם.
על העיצוב המקורי אחראי פרדיננד פורשה, כן - אותו פורשה מיצרנית מכוניות הספורט, שהופקד על התכנון לבקשת היטלר. זה האחרון רצה מכונית עממית גרמנית שתהיה זולה ואמינה. עיצובה הושפע מה-T97 של טאטרה הצ'כית שהוצגה שנה קודם לכן, ושאיורים ראשונים שלה פורסמו על-ידי בלה ברני ב-1934.
תחילה היא כונתה KdF-וואגון, על שמו של ארגון העובדים הנאצי, אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייצור הופסק לטובת כלי מלחמה. הצבא הבריטי החזיר את המפעל לייצור ב-1949 כדי לסייע בחידוש הכלכלה הגרמנית. במהרה המכונית הפכה ללהיט מכירות - עם מיליון יחידות בתוך שש שנים תחת השם "טייפ 1".
באופן אירוני, המכונית שתוכננה לבקשת היטלר הפכה למבוקשת במיוחד בארה"ב, שם היה שוק הייצוא הגדול ביותר שלה - יותר מ-560 אלף מכוניות בשנת 1968 (כ-40% מכלל הייצור).
ייצור החיפושית במפעל המקורי בוולפסבורג, שם ממוקם עד היום מטה הניהול של פולקסווגן, הופסק בשנת 1978 - שנים ספורות לאחר שהיא הוחלפה בגולף. אלא שהמכונית הוותיקה נהנתה גם אז מפופולריות לא מעטה, במיוחד מחוץ לאירופה, והייצור נמשך במקסיקו (שם החל ב-1967) עד לשנת 2003.
במקביל, בשנת 1998, פולקסווגן החייתה את החיפושית עם דור חדש לחלוטין המבוסס על הגולף של אותם ימים, שכונה "החיפושית החדשה". דגם זה זכה להצלחה מיידית, אך לאורך השנים הביקוש ירד, וגם דור שני של המכונית עם עיצוב שרירי יותר לא סייע בחידוש העניין הציבורי.