אם תשאלו את אנשי
יונדאי, הם יספרו בהתלהבות שהנקסו (Nexo) החדש שלהם יכול לסייע בהשקיית הגינה עם המים שהוא מייצר ולהפוך לגנרטור שעוזר לרשת החשמל כשצריך, עם הזרם שהוא מייצר בעצמו. מסנני האוויר שלו אפילו לוכדים חלקיקים רעילים, וכך מנקים זיהום שווה ערך לשתי מכוניות דיזל שעוברות את אותו מרחק. תודו, הוא נשמע ממש כמו בחור חיובי.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לאולם התצוגה להזמין גם לכם מכונית שמנקה את הסביבה במקום לזהם, כדאי שתדעו שהנקסו הוא לא עוד רכב פנאי סדרתי שמכוון לראש מצעד המכירות. אמנם מדובר ברכב מימן סדרתי ראשון שיונדאי מציעה למכירה (אחרי שבעבר הוצעה גרסת מימן של
יונדאי טוסון/ix30 בליסינג ניסיוני), אבל מחירו ישאיר אותו הרחק מהישג ידם של רובנו: החל מ-69 אלף יורו (264 אלף שקל) בגרמניה, או 73 אלף יורו (279 אלף שקל) לרמת הגימור הבכירה שבחנו.
איך זה נראה?
במבט ראשון, שום דבר (מלבד מדבקות) לא מסגיר שיונדאי נקסו הוא רכב מאוד מיוחד. החזית אמנם שונה מדגמי יונדאי אחרים ומאחור הקורה אחורית יוצרת מראה ספורטיבי. אבל בסופו של דבר זהו עוד רכב פנאי במתכונת המוכרת. אפילו ידיות הדלתות החבויות, שנשלפות החוצה חשמלית, לא ממש משנות את התחושה. אין בו משהו שזועק "תסתכלו עלי".
הנקסו כאמור אינו רכב ראשון של יונדאי שמונע על ידי מימן, אבל כן הראשון בייצור סדרתי אמיתי ועל בסיס פלטפורמה ייעודית. הוא הוצג ב-2018 ויחד עם טויוטה מיראי (שיווק סדיר) והונדה קלריטי (ליסינג בלבד) זהו אחד משלושה רכבי מימן סדרתיים המוצעים בעולם כולו. בתוך כך הנקסו הוא רכב הפנאי היחיד.
מבחינת מידות מדובר ברכב פנאי בגודל בינוני, מקביל ל
אודי Q5 ו
יונדאי סנטה פה - אורכו (467 ס"מ) קצר מאחיו לקונצרן בעשרה ודומה ל-Q5, בסיס הגלגלים ארוך מהסנטה פה בכשלושה ס"מ (279 ס"מ) וקצר מזה של ה-Q5 בארבעה. הנקסו צר משניהם עם נתון דומה לטוסון (186 ס"מ).
במרכז הרכב שוכנים שלושה מיכלים שאוגרים 6.3 ק"ג מימן ואם זה לא נשמע לכם הרבה כדאי שתדעו שמבחינת נפח מדובר ב-157 ליטר. אלה אמורים להספיק לטווח של 666 ק"מ בהתאם לתקינת ה-WLTP (756 ק"מ לפי התקן הישן), שנחשב לטוב מסוגו בין רכבי המימן הסדרתיים. למעשה, מחשב הדרך שלנו מספר שהנקסו עבר את הק"מ האחרונים בקצב של 100 ק"מ לק"ג, מה שאומר שטווח של 600 ק"מ הוא ריאלי. מרשים.
המימן עובר לתא דלק, שם בתהליך כימי עם חמצן מהאוויר מיוצר חשמל עם תוצרי לוואי של אדי מים זכים וחום. החשמל עובר למנוע שמייצר 163 כ"ס. לטובת סיוע נוסף ישנה גם סוללה זעירה בעלת קיבולת של 1.56 קילוואט, שנטענת בבלימה ויכולה לסייע בהאצה.
כמו ב
יונדאי איוניק החשמלית, גם כאן פקדים מאחורי ההגה מאפשרים לשלוט בעוצמת בלימת המנוע לטובת טעינה (בלימה רגרנטיבית). אחת הבעיות במכוניות מימן היא התנעה בקור קיצוני, אבל ביונדאי מצהירים על הצלחה בבדיקות גם ב-30 מעלות מתחת לאפס - אם תואילו לחכות 30 שניות לחימום (זה נחשב לזמן שיא).
בגרמניה מימן עולה 9.50 יורו לק"ג, אבל גם מבלי להיכנס לחישובי עלות תועלת ברור שרכב שעולה 69 אלף יורו לא קונים כדי לחסוך כסף.
תדלוק הוא היתרון העיקרי של תא דלק על-פני חשמליות מבוססות מצברים - זה אורך כחמש דקות ומבוצע ממש כמו תדלוק בנזין, אבל בהצלחה עם למצוא תחנת דלק - אלו כיום נדירות מאוד (מאוד) בעולם כולו. זה כמובן החיסרון העיקרי של הטכנולוגיה ובהיעדר ביקוש מלקוחות מדובר בבעיית ביצה ותרנגולת קלאסית.
רגע לפני נהיגה
עיצוב סביבת הנהג בנקסו מאוד מיוחד. הרושם מהודר ויש שפע של לחצנים כסופים ומרובעים - רובם בקונסולה גבוהה שמפרידה בין המושבים הקדמיים. עם מהפכת המסכים זה כבר לא נראה הכי מודרני, אבל מביא אווירה מיוחדת. חלק מהמתגים והתפיסה מזכירים את האיוניק החשמלית. למרות השפע קל להתאקלם מהר.
בלוח המחוונים הדיגיטלי ניתן לראות שידור חי ממצלמות במראות הצד כשרוצים לעבור נתיב או לפנות. ממושב הנהג המהודר התחושה היא של רכב פנאי קלאסי, מאחור המרחב מצוין וגם תא המטען גדול דיו (461 ליטר).
הגענו להגה
ביונדאי מצהירים על האצה מעמידה ל-100 קמ"ש בתוך 9.2 שניות ועל מהירות מרבית של 179 קמ"ש - מכובד, אבל לא מרשים ביחס לרכב חשמלי (ובכלל). וזו גם התחושה שלי בטעימה הקצרה מהנקסו במגוון כבישים גרמניים.
ההרגשה היא של רכב גדול וכבד וההאצה מהמקום אינה מיידית. נציגי יונדאי ממהרים להסביר שזו בחירה הקשורה לאופי המכונית, ולא בגלל תהליך הפיכת המימן לחשמל. ברגעים אלה, כמו שמראה מד זרימת האנרגיה, גם הסוללה נדרשת לסייע. לאורך כל הדרך הרכב אינו מייצר תחושה נמרצת ומעדיף התנהלות רגועה, נעימה ושקטה (גם אם פה ושם נשמע המהום מסוים). גם התגובות להיגוי הקל מדי אינן זריזות, כאשר גם מבחינה זו הנקסו מעדיף נהיגה רגועה. נוחות הנסיעה טובה למדי על הכבישים הגרמניים המצוינים, אבל פה ושם רצף שיבושים נדיר גרר מעט רעשי מתלים.
מחפשים תחנה
המפגש הקצר עם יונדאי נקסו היה מרתק - הן בגלל סוג האנרגיה אותה הוא צורך והן בשל העובדה שהוא משקף יכולת גבוהה מאוד של יונדאי. למרות החדשנות, לא מדובר ברכב שמביא חווית נהיגה שונה מהרגיל או דורש הסתגלות. הוא קל לנהיגה, נותן תחושה בשלה ושימושית ובעל טווח נסיעה גדול.
בעצם, כרגיל באנרגיות חדשות, הבעיה האמיתית היא תשתית. הטווח גדול, התדלוק מהיר, אבל כל עוד תחנות לתדלוק במימן כמעט ואינן קיימות ומחיר הרכב בשחקים - הדרך לרכבי מימן בייצור המוני עדיין די רחוקה.
