איך הגענו
באופן ממש מתבקש, מערכת זאת התפתחה בארה"ב. כבר ב-1900(!) הייתה אחת כזאת, וזו המודרנית הומצאה ב-1948. עשר שנים מאוחר יותר, הותקנה המערכת הראשונה, הדגם היה קרייזלר אימפריאל, וזו נקראה אז "Auto-pilot". ב-1965 הותקנה מערכת כזו בדגמים לא יקרים של אמריקן מוטורס (AMC). עם משבר הדלק, בסוף 1973, נעשתה מערכת זאת לפופולרית ביותר, בגלל פוטנציאל החיסכון שיש בנהיגה במהירות אחידה. הגבלת המהירות ל-55 מייל-שעה (90 קמ"ש) הוסיפה אף היא.
עם המעבר לניהול מנוע ממוחשב בשנות השמונים והתשעים, מערכות כאלה נפוצו יותר ויותר, והדרישה להן הביאה לכך שגם יצרנים אירופאים שפעלו בארה"ב הרכיבו אותן בדגמים שלהם. כיום, מוצעות מערכות כאלה בכל סוגי הדגמים, וניתן למצוא אותן גם בדגמי מיני בסיסיים.
בשביל מה זה טוב
במדינות בהן אנשים נוהגים קילומטרים (או מיילים) רבים כל יום בכבישים ארוכים וישרים, יש למערכת זאת שלושה יתרונות: הפחתת העומס בנהיגה; חיסכון בדלק; שמירה על מהירות בתחום הנדרש בחוק.
המערכת בנויה כך שכל מגע בדוושת התאוצה או הבלם מנטרל את פעולתה, ולחיצה על כפתור מאחזרת את פעולתה. בנוסף, המערכת מאפשרת להעלות או להוריד את המהירות לפי רצון באמצעות מתג.
עקרונות ההפעלה
תפעול בקרת השיוט נמצא לרוב על ההגה ולעתים במוט הצמוד אליו. קל לזהות את המערך בזכות המילה SET והסימול הבין-לאומי לבקרת השיוט – עיגול עם שנתות, מחוג וחץ (לעיתים צמודה גם המילה CRUISE).
כדי לתפעל את המערכת יש להביא אותה למצב ON עם הלחיצה על מתג עליו כתוב ON/OFF או CRUISE; סימול זה מופיע (באפור) בלוח המחוונים לציון הפעלת המערכת. לאחר מכן יש להביא את הרכב למהירות הרצויה באמצעות דוושת התאוצה, ואז לקבע אותה באמצעות מתג SET; כאשר המהירות נקבעה, הסימול בלוח המחוונים הופך ירוק וניתן להסיר את הרגל מהדוושה.
ניתן להעלות או להוריד את מהירות השיוט בזמן שבקרת השיוט פועלת. העלאת המהירות נעשית על-ידי מתגים המסומנים ב- '+', 'SET+', 'ACCEL' (קיצור של ACCELERATE, להאיץ); הורדת המהירות נעשית על-ידי מתגים המסומנים ב-'–', 'SET-', 'DECEL' (קיצור של DECELERATE, להאט).
בדגמים מסוימים, השינוי במהירות נעשה על-ידי המוט בצידי ההגה, עם תפעולו מעלה-מטה; באחרים הלחצנים לשינוי מהירות נמצאים על ההגה; בדגמים נוספים, מתג אחד מאפשר העלאה והורדת המהירות לפי כיוון הלחיצה; יש כאלה עם גלגלת, גם כאן עם שינוי כיוון להעלאת המהירות או הורדתה.
מתג נוסף הוא RES (קיצור של RESUME; להתחיל מחדש), ותפקידו להחזיר את המערכת לפעולה ובמהירות שנקבעה לה, לאחר שהנהג נטרל את פעולתה באמצעות דוושת התאוצה או הבלם. בדגמים אחדים קיים מתג CANCEL לנטרול המערכת, ללא צורך בלחיצה על דוושות.
בקרת שיוט אדפטיבית
עם התפתחות מערכות לניטור מרחק, החל משנות התשעים (מיצובישי, 1992) שילובן בבקרת שיוט היה רק עניין של זמן, ליצירת בקרת שיוט אדפטיבית (ACC; ר"ת של Adaptive Cruise Control). כבר ב-1995 הופיעה מערכת מבוססת לייזר של מיצובישי שהורידה מהירות באמצעות שליטה במנוע ובהילוכים, אבל ללא הפעלת הבלמים. טויוטה הציגה ב-1997 מערכת שלמה כזאת, אף היא מבוססת לייזר. ב-1999 הציגה מרצדס מערכת משלה מבוססת רדאר; יגואר, ניסאן, סובארו, ב.מ.וו הצטרפו עד 2000, ואחר כך הגיעו כל השאר. כיום, מערכות כאלה מבוססות על מצלמות ו/או לייזר ו/או רדאר, וניתן למצוא אותן גם בדגמי סופרמיני.
מערכת בקרת שיוט אדפטיבית עכשווית שומרת על המהירות שנקבעה לרכב, מאטה עד כדי עצירה לפי הרכב שלפנים, ומאיצה את הרכב חזרה כאשר אותו רכב מזנק או מגביר מהירות. הנהג יכול לשנות, עד גבול מסוים, את טווח הביטחון מהרכב לפנים.
היתרונות הבטיחותיים של מערכות אלה רבים מאוד, ואלה מטפלות באובדן ריכוז, בהופעת "פקק רפאים" בכביש מהיר, ומפחיתים מאוד את העומס על נהגים המבלים שעות רבות בכבישים עמוסים. בגלל טווח המהירות הנרחב שמערכות כאלה פועלות בו, ניתן להשתמש בהן גם בכבישים עמוסים ולא בהכרח ארוכים, ליתרון בטיחותי משמעותי.
אחת הבעיות בשימוש במערכות אלה, בייחוד בישראל, הוא במרחק מהרכב לפנים, מה שמביא נהגים להידחף לרווח שבין המכוניות, ומכאן להאטה של המכונית מאחור (כדי לפתוח טווח בטיחותי).
בדגמים עם מערכות כאלה, ניתן להפעיל מערכת שיוט במצבה הרגיל או לצרף את המערך האדפטיבי אליה. גם כאן סימול בלוח המחוונים לציון שהיא פועלת, תפעולה נעשה דרך מתגים אחרים, ובלוח מופיע גם סימול הטווח מהרכב לפנים. שינוי המהירות נעשה באותה שיטה.