חלפה עוד שנה, ויונדאי ביצעה את המהלך מתבקש: הרכב שהוצג בסך הכל לפני שנתיים כבר מתייצב בגרסת כלאיים. זה באמת נשמע טבעי, אם כבר יש גרסה חשמלית וגרסת בנזין מדוע לא לשלב בין השניים עם חטיבת הכוח ההיברידית המוצלחת של הקבוצה?
וכך הרכב הזה הוא מרכבי הפנאי היחידים בשוק שמוצע עם אפשרות למנוע בנזין, מנוע חשמלי או הנעת כלאיים. בגרסה זו מערך המתלים האחורי שונה מזה שבגרסה החשמלית - רב חיבורי כמו בגרסת הבנזין החזקה שמוצעת אצלנו.
נפגשים
במגרש החניה אי שם בפרנקפורט, במבט ראשון נראה כאילו קיבלנו את המפתח הלא נכון. בניגוד לגרסה החשמלית, כאן יונדאי לא שינתה את העיצוב החיצוני בהשוואה לדגם הבנזין, עם הבדלים קלילים שרובם נובעים מכך שרכבי המבחן ברמת הגימור הגבוהה ביותר שיש (כרגיל). מזל שכתוב "הייבריד" מאחור...
גם בתא הנוסעים ההבדלים מינוריים, עם פתחי אוורור צבעוניים בגוון בהיר מזה המוכר בקונה ה"ישראלי" ובלם חנייה חשמלי (כמו בקונה החשמלי). המרחב ליושבים מאחור ולמטען לא נפגע מתוספת המצברים, אך מיכל הדלק הצטמק מ-50 ל-38 ליטר.
הקונה מצויד באותה חטיבת כוח כמו שביונדאי איוניק, כלומר שילוב בין מנוע 1.6 ליטר אטמוספירי ומנוע חשמלי (להספק משולב של 141 כ"ס). לרכב תיבת שישה הילוכים רובוטית כפולת מצמד והנעה קדמית, מהירות מרבית של 170 קמ"ש והאצה מעמידה ל-100 קמ"ש בתוך 11.6 שניות ברמת הגימור "שלנו" (חישוקי "18) - נחות משמעותית מגרסת הבנזין (7.5 שניות ו-210 קמ"ש מרביים).
הביצועים נאותים אך מחסור הכוח היחסי מורגש והם דומים לאלה שהכרנו באיוניק. הבדל בולט יותר לעומת קונה בנזין הוא שצריך לאמץ יותר את המנוע, ולקבל בתמורה גם יותר רעש שאינו תמיד נעים.
בזחילה המנוע החשמלי כמובן חרישי, מה שמבליט דווקא את רעשי הכביש. נוחות הנסיעה לא הרשימה - עם תחושה קופצנית על-גבי חישוקי ה-"18.
קלף חשוב
מהתרשמות ראשונית - יונדאי קונה הייבריד לא מפתיע. המראה לא השתנה ואם אהבתם אותו עד כה, לא תתאכזבו. האיכות מכובדת והמרווח ושימושיות טובים. האופי הנעים של מערכת הכלאיים נמצא אף הוא בצד ה"פלוס". בצד ה"מינוס" בולטים בעיקר נוחות הנסיעה ובידוד הרעשים.
מבחינת מכירות הפוטנציאל כמובן ברור - הקונה ייהנה ממיסוי מופחת ובהתאם ניתן יהיה למכור אותו לציים בהנחות נאות. בהתאם, וכמו קיה נירו, טויוטה C-HR ואחרים, כמעט ומובטחת לו בישראל הצלחה מסחרית.