שנת 2000 לערך. בשכונת וויצמן של העיירה הציורית חדרה, שלושה חברים שותים להם נס קפה ומדברים על דא ועל הא. הטלפון הנייד מצלצל ובצידו השני של הקו הצבא; סגן הרמטכ"ל, כך מדווח הצבא, נתקע עם רכבו אי־שם ליד כוכב יאיר וצריך לגרור את המכונית לקריה.

אני חי"רניק, אורן שלצדי מג"בניק ודני — דני הוא הגרריסט של הקריה. מפה לשם, יום שבת, דני שואל אם בא לנו להצטרף, שנעביר לו את הזמן. דני היה גרריסט סופר־מקצוען וגם טיפוס מעט בעייתי. אני ואורן כמובן שמהנהנים בחיוב, כי אנחנו חברי אמת. נוסעים אל הקריה, מכניסים אותנו בקלות, כי כולם שם מכירים את דני ולא מתעסקים עם הגרריסטים של הקריה. הם מבקשים? מבצעים. הם שלב אחד מתחת לסגן הרמטכ"ל בחשיבות, אותו אחד שאנחנו, כלומר דני, הולכים לגרור את הרכב שלו. 

בא מהשוליים / איזה מזל שיש חוק התיישנות
צילום: יצרן

דני לוקח את הגרר הארוך, כי הרכב של סגן הרמטכ"ל דאז היה פיג'ו 605 וזה רכב די ארוך, אז צריך גרר עם הרמה מלאה. חבל, חשבתי לעצמי, הקטנים היו למעשה טנדרים אמריקאים מקוצרים ובכל הזדמנות היינו מסבסבים את גלגליהם בפניות הדוקות, או סתם ביציאה מהרמזור. כן, זו לא הפעם הראשונה שלי על גרר צבאי עם דני. מגיעים אל היעד ושם לצד הכביש נמצאת הכלה. לידה נמצא עוד משהו שלא לקחנו בחשבון — הנהג של אותה פיג'ו, הנהג של סגן הרמטכ"ל. דני היה בטוח שהוא ישאיר את הרכב וילך, כי דני, בנוסף להיותו טיפוס בעייתי, הוא גם טיפוס אופטימי. 

מה עושים? הרי ארבעה לא נכנסים לקבינה של גרר צבאי, גדול ככל שיהיה. "טוב" אומר דני וממשיך באותה הנשימה "אתם תעלו ותשבו ברכב של סגן הרמטכ"ל, ותבדקו אם יש לו איזה משהו לשתות באוטו, תיהנו. ורק בחייאת, שלא יראו אתכם, שלא אסתבך".

בא מהשוליים / איזה מזל שיש חוק התיישנות
צילום: יצרן

וכך, בהינף רגל (בטיפוס על רמפת הגרר) שברנו כל סעיף בטיחות צבאי. דני לא חשש מהנהג של סגן הרמטכ"ל, שמא יפצה פה על המאורע. למעשה, רוב הסיכויים הם שהנהג של סגן הרמטכ"ל הוא זה שחשש מדני. כמובן שהשכבנו את המושבים שלא יראו אותנו, ורק מדי פעם הצצנו החוצה, כי החוויה סוריאליסטית. מיותר לציין כי הכניסה לקריה נעשתה על ידי צפצוף מבעוד מועד של הגרר הצבאי, כי אפשר לעכב את הכניסה של קצין בכיר כזה או אחר, אבל לא את נהג הגרר של הקריה.