אינגולשטאט. מסיבת עיתונאים לכבוד אודי Q4 e-tron ואודי e-tron GT, מכוניות חשמליות שצפויות להגיע לישראל בסוף השנה הנוכחית, תחילת השנה הבאה. אבל הראש שלי במסיבת העיתונאים בכלל נודד למבנה הקרוב לזה בו אנחנו נמצאים. הסיבה היא שיש שם מפלצות מעידן אחר, עידן בו נהגו גברים במירוצי מכוניות (טוב נו, הייתה שם גם מישל מוטון אחת). המבנה הזה הוא למעשה מוזיאון אודי, ויש שם גם מספר מכוניות הגיוניות, וגם מספר אודי קוואטרו S1, אם לפייקס פיק, אם לגרופ B ויש גם אודי 90 DTM למי שרוצה. בקיצור, אני רוצה לשם. ועם כל הכבוד לחשמל, ליעילות ולביצועים ולחיסכון, הלב שלי נמצא עם הטמטום והזיהום. ככה זה, הלב שלי אולי שחור מזיהום, אבל מאושר יותר מכל מכת חשמל שתוכל להציל אותו.
צילום: אוהד אלגוב
ושלא תבינו לא נכון, העתיד החשמלי לא רק שאינו נורא אלא כנראה שגם יעשה רק טוב. אודי GT לדוגמה, מציגה ביצועים ברמת מכונית על ובקלות בלתי נתפשת. המכה שחוטפים בגב בכל הדבקת דוושה ימנית לשטיח מפתיעה מחדש, האחיזה נהדרת תודות לבקרות יעילות, מרכז כובד נמוך במיוחד (המון סוללות שממוקמות ברצפה) וכמובן, המון גומי (305 מ"מ מאחור, 265 לפנים!). אי אפשר להגיד שלא חייכתי.
צילום: אוהד אלגוב
נתב"ג – חדרה
נפרדים לשלום מחברי המשלחת, בדיקת קורונה ואני צועד אל עבר ה-GT האדומה שלי. חמודה, חיכתה לי בשקט בכל הזמן בו התרועעתי עם אחרות מעבר לים. מפה לשם, אלסיבוני ממתין לי עם האימפרזה שלו. אני מניע ושנינו נוסעים אל עבר הציביליזציה, הוא בהוד השרון או רמת השרון ואני לחדרה. עכשיו, אלסיבוני למי שמכיר הוא ילד מגודל, אבל מהסוג הטוב. ואיכשהו, הוא בין הבודדים שמצליחים לגרום לי להתנהג כמו בן 22 שבדיוק הגשים את חלומו וקנה את מכונית חלומותיו. והאימפרזה מעולם לא הייתה מכונית חלומותיי. הנסיעה הביתה הוציאה משנינו כאלה צחוקים שדיברנו עליה יום לאחר מכן. לא אשקר, המכונית נסעה כל כך טוב ופחדתי שאעמוד בצד, כי ההיסטוריה לימדה אותי שכשהמכונית נוסעת כל כך טוב, זה שנייה לפני שהיא נופחת את נשימתה האחרונה. משהו שמרפי דואג לעשות. אבל היא לא נפחה. וצחקנו שם כמו ששום אודי חשמלית וביצועיסטית לא גרמה לנו לצחוק.
ואז פקק אחרי מורשה. שעה וחצי לחדרה. אחת וחצי בלילה. אני מתגעגע לאודי החשמלית.
צילום: אוהד אלגוב
סנטה אגתה. למבורגיני חושפת את הקונטאש החדשה. והיא נראית מהמם, אבל זה די הגיוני, זה הרי מבוסס על העיצוב האלמותי של גנדיני האלוהי. ואצטט כאן חבר הראוי לאשפוז, שמסביר את דעתי טוב יותר ממה שהייתי מצליח בעצמי: "חסר להם שמות להדביק לדגמים? למה לגעת בקלאסיקה? זה לא מיני ולא פיאט 500, זה קונטאש. זה בסדר לרכוב על שם שמעורר נוסטלגיה, אבל לא נוגעים במיתוס. זה בסדר לקרוא לילד משה, אבל יהוה זה קצת מוגזם."
צילום: למבורגיני
אולימפיאדה
טוקיו 1. באירוויזיון שלטו האירופאים, מן הסתם, עד ששלחנו אליהם שני תימנים שהראו להם שנה אחר שנה מאיפה משתין המיקרופון. עשרים שנה אחרי ותימניה נוספת עשתה זאת שוב.
עכשיו, הפנימו אצלנו, ושלחו תימניה לאולימפיאדה, היישר למקצוע שיוצאי ברית המועצות שלטו בו, ובצדק כמובן, ואז ממש כמו באירוויזיון הם לא ידעו איך לאכול אותה, והיא שברה את ההגמוניה. ולחשוב שהיכולות הווקאליות שלי גרמו לי להיות ביסודי רק כקול ב' במקהלה, ושמעולם לא הצלחתי לעשות גלגול לפנים... אני כנראה התימני הכי בלאי בעולם.
טוקיו 2. לונה צ'מטאי סלפטר הפסיקה את ריצת המרתון שלה בשל כאבי מחזור חזקים במיוחד. רק חישבו על זה שרצת המרתון הזו התאמנה כל השנים בשביל להתחרות באולימפיאדה וכמה הכאבים היו חזקים בשביל שהיא תרים ידיים.
אומרים שכאב לידה שווה ערך לחום 38 מעלות אצל גבר. אז אם כאב מחזור זה בערך 37.5 מעלות, מבחינתי היא ראויה לעמוד על פודיום משלה ושההיסטוריה תזכור אותה לפחות כמו משחק השפעת של מייקל ג'ורדן.
הכי קרובים לספורטאים אולימפיים - אוהד אלגוב ואריאל אלסיבוני |
צילום: יואל שוורץ
