באמצע הדרך מברוניקו שבאיטליה בחזרה למינכן, כשהרים שחורים ומכוסים לבן ממולי, כביש מפותל לפני וגרגור המנוע של הבימרית באוזני, התחלתי לזמזם שיר. לקח לי זמן עד שקלטתי איזה שיר אני מזמזם. אבל מה הפלא, לא שמעתי אותו כבר חמישים שנים, אולי אפילו ששים שנים. אין לי מושג מדוע עלה באוזני דווקא שיר הילדים הישן הזה, אולי היו אלו ההרים, ואולי דווקא הבימרית.
"היי היי גלי־יה בת הרים יפיפייה" זמזמתי והבימרית גרגרה בבריטון הנמוך שלה בחזרה.
ואולי לא היו אלו ההרים וגם לא המכונית, אלא ההכרה שעלתה במוחי שזו אולי הפעם האחרונה בה אני נוהג בדרכים כאלו במכונית עם מנוע כזה, צליל כזה והגה כזה. ובכל זאת, מכונית שיש לה מחוונים מוקרנים ותצוגה אור־קולית המתחרה בנקל בכל אלו המותקנות במודרניות שבחשמליות.
צילום: ב.מ.וו
וחשבתי שאולי גם ב
ב.מ.וו מבינים שעולם הרכב אותו כל כך הכרנו ואהבנו, הם ואני, הולך ונעלם. אני בכל אופן מתמסר באהבה למנועים החשמליים ולמכוניות הנבנות סביבם, ואילו להם, ייתכן, הפרידה כואבת יותר. בכל אופן הם הפקידו בידי את היפיפייה הזו כדי שאוכל לרקוד איתה בהרים, כדי שגם אני אטעם את כאב הפרידה.
ואני לא רק טעמתי. התבוננתי, הקשבתי, הרחתי, מיששתי, טעמתי. כל חמשת חושי חגגו, ולעיתים גם את החוש השישי, זה שהעלה במוחי את השיר הזה על בת ההרים.
ואני בכלל לא התכוונתי
שנתיים עברו מאז שגופי טעם את טעמו של הלבן הלבן הזה לו הוא מכור. שנתיים בהן הווירוסית המתכנה 'קורונה', השתלטה על חיי העולם והכתיבה לו מה לעשות ומה לא. שנתיים בהן ננעלנו איש איש בביתו ואיש איש בארצו. כל תכנית שתכננו נדחתה, בוטלה או נכשלה לקול הצחוק המהדהד של הווירוסית. שנתיים בהן לא תיקלתי הר מושלג, כשנעלי סקי כבדות לרגלי ואליהן מחוברים מגלשי סקי ארוכים. שנתיים ועוד חודשיים. גם הנסיעה האחרונה שתוכננה לינואר השנה, נדחתה בעקבות השתוללותו של הווריאנט האחרון לשושלת קורונה. הנסיעה נדחתה עד לסוף פברואר ואני בינתיים חיפשתי מכונית כזו שגם אוכל להתרשם ממנה בהרים, גם לכתוב עליה בהמשך.
צילום: דני פרומצ'נקו
"הייתי שמח לנהוג שבוע ב־4i החשמלית בגרסה החלשה יותר; בחזקה כבר נהגתי בהשקה", אמרתי לענת, דוברת החברה בארץ. אחרי כשבועיים קיבלתי ממנה מסרון: "אין מה שביקשת, אין חשמליות זמינות. יש M240 ארבע־על־ארבע זמינה, להזמין עבורך?" שאל המסרון.
מזל שלא התקשרה בטלפון, כי מן הסתם הייתי מתקשה להסתיר את שמחתי המתפרצת. "אהה, תודה רבה, מכונית יפיפייה, אשמח", כתבתי באיפוק מה.
מה לעשות, למרות אהבתי והתמסרותי למנועים החשמליים, למרות שאני חושב שהמנוע החשמלי טוב יותר, נכון יותר מבחינה הנדסית, בריא יותר ואפילו מתגמל יותר את הנהג — אני שייך לדור קודם, לדור שגדל על טעמו וריחו של בנזין, אותו נוזל שיש האומרים שהוא זורם בעורקיהם של 'חולי רכב' אמיתיים.
צילום: דני פרומצ'נקו
כל כך יפה
היופי במכונית קופה הוא שמעצביה יכולים לצפצף על השימושיות, על מרחב הפנים מאחור, על דלת הכניסה הנמוכה (למזלי, אני עם ה־170 סנטימטרים שלי, סובל מכך פחות) ועל תא מטען מצומצם. הם יכולים להתרכז ביופייה, וזה אכן המוטיב המוביל את הבימרית הקטנה והיפיפייה הזו. רוצים מרחב מאחור ותא מטען גדול? קחו סדרה 3, רכב פנאי או סקודה אוקטביה. אין לכם מה לחפש במכונית קופה.
זה הכלל וה־2 הזאת אינה יוצאת מהכלל הזה, בעיקר עם הצביעה המדהימה בחציל טרי בגרסת M240 שקיבלתי לידי. לא אנסה אפילו לתאר אותה, כשרון הכתיבה שלי לא יספיק — הביטו בתמונות ותבינו בעצמכם. היא לא נראית מפלצת שרירים כאחותה הגדולה M5 למשל. גם לא כמישהו מעולם האתלטיקה הכבדה. היא נראית כמו שמכונית ספורטיבית צריכה ורוצה להיראות. אלגנטית, עם שרירים גמישים, המשורגים לאורכה ולא מנופחים בצדדיה. אם אנסה להביא דוגמא מעולם החי, היא נראית יותר כחתול בר מאשר כלב רוטוויילר אימתני. בקיצור מכונית שנולדה להתענג עליה בכבישי הרים מפותלים — ולא מעטים כאלו חיכו לי בדרך.
צילום: דני פרומצ'נקו
היופי לא פסח גם על תא הנוסעים. אומנם ההשפעה החשמלית הגיעה גם לכאן, ולוח המחוונים דומה לזה שב־i4 למשל, אבל אם תקראו את הכתבה שלי (גיליון 429) על השקתה של זו האחרונה, תבינו עד כמה אהבתי גם אותה.
אהבתי גם את מערכות ההפעלה שלה, אבל לא אכנס לפרטים, גם כי הבטחתי זאת בכותרת המשנה, גם כי התייחסתי אליהן באותה כתבה; המערכות דומות בעיצובן ובדרך הפעלתן.
למה התכוון המשורר
לא היה דבר ששנאתי יותר בשיעורי הספרות בבתי הספר השונים בהם למדתי מהמשפט "למה התכוון המשורר כשהוא כתב על 'הבריכה'?". "לבריכה", עניתי יום אחד למורה שניסתה להסביר לכיתה שהמשורר התכוון לנפשו שלו. כמובן שהתעורר ויכוח, כמובן שבסיומו מצאתי את עצמי מחוץ לכיתה, כמובן שאותה מורה המשיכה לספסר בהבליה. במאמר מוסגר אומר שבכיתה י' זכיתי במורה שלא ניסתה לכפות עלינו ועל הסופר או המשורר עליו לימדה את דעתה — והיא זו האחראית לכך שאני אוהב ספרות וכתיבה עד היום הזה.
צילום: ב.מ.וו
ומדוע נזכרתי דווקא בזה? כי רציתי להתחיל להתייחס למכונית ספורטיבית, ולא רציתי שמישהו מכם ישאל "למה התכוון הכתב?", או במילים אחרות: מהי באמת מכונית ספורטיבית? וזו אכן בעיה, כי אני יודע למה אני מתכוון, אבל לא יודע איך להביע את זה בכתב ואני לא רוצה שאתם אלה שתנסו להסביר במילים למה התכוון דני כאשר כתב שזו 'מכונית ספורטיבית אמיתית'.
ובכל זאת, אנסה, ואתחיל בדרך השלילה. מכונית ספורט אמיתית אינה זו שהתאוצה שלה מהמקום היא המהירה ביותר. ברגע בו דרכתי לראשונה על מצערת של מכונית חשמלית מרובת הספק (I-פייס של יגואר ו־e-טרון של אודי היו הראשונות שלי), היה ברור לי שאין מנוע בעירה פנימית שיוכל להזניק מכונית מהמקום בצורה בה עושות זאת החשמליות. גם המהירות בהן הן עוקפות מחשמלת (וסליחה על הביטוי) — ושתיהן אינן מכוניות שהייתי מגדיר 'מכונית ספורטיבית אמיתית'.
הן גם לא המהירות ביותר במסלול מירוץ כל שהוא ובוודאי שלא בכבישים מהירים. המכונית אותה קיבלתי הייתה נעולה גם בצמיגי שלג (ובמכונית הייתה מדבקה שביקשה מהנהגים שלא לעבור 205 קמ"ש בגללם). הן אפילו לא בעלות האחיזה האבסולוטית באספלט, כי הרי חלק מהכיף בנהיגה ספורטיבית הוא בהחלקת הזנב החוצה או דריפט נשלט בכל ארבע הגלגלים.
צילום: ב.מ.וו
כך שנדמה לי שאיש לא ישאל "למה התכוון דני?" לאחר שקרא מהי לא 'מכונית ספורטיבית אמיתית'. אני חושש שאתקשה יותר בתיאור מהי כן מכונית כזאת.
לטעמי, מכונית ספורטיבית היא מכונית שדרך ההגה מחברת את הנוהג בה לכביש, שהנהג בוטח בה ויודע איך תגיב בכל רגע ובכל מצב. במכונית ספורטיבית, הנהג יחייך לעצמו כמו טמבל אחרי סדרת עיקולי "S" מהירים, ואם היא באמת, אבל באמת טובה, הוא ירצה כמאמר השיר ש"לא ייגמר לעולם".
מכונית ספורטיבית טובה תעשה מהנהג הטוב — טוב יותר, בעוד שמפלצת כוח תעשה בדיוק ההיפך, תעשה מהנהג הרע רע יותר.
צילום: ב.מ.וו
נדמה לי שלא כולכם הבנתם אותי, בעיקר אלו שלא נהגו במכונית ספורטיבית טובה, או שהם פשוט לא מתחברים למושג הזה בכלל.
ההרים קצרים יותר בדרך חזרה
יצאתי מברוניקו מוקדם ולבד. שותפי למסע הלוך פגש בדרך את הווירוסית קורונה ודבק בה, או בעצם היא דבקה בו.
יצאתי די מוקדם והיום כולו נפרש לפני. הטיסה הביתה הייתה מתוכננת למאוחר בלילה. התקשיתי לצלם וידאו על המכונית, כי היה זה תפקידו של חברי, והוא הרי נותר לבדו, מסוגר לשבוע נוסף באיטליה.
כל שנותר לי לעשות הוא לנהוג, אז התמקדתי בנהיגה, וככל שנהגתי, כך השתפרה הסימביוזה בינה לביני ובין שנינו לכביש.
צילום: ב.מ.וו
הדרך חלפה מהר מדי, ומה היה לי לחפש שעות במינכן כאשר כבישי הרים ומכונית ספורטיבית נמצאים ממש לידי? עצרתי, הגדרתי בתוכנת הניווט שם של מעבר הרים אותו הכרתי בסביבה ונהגתי אליו, ולמרות התנועה הגעתי למעלה ההרים בזמן מעולה.
והזמן הזה אפשר לי לרדת ממנו ואז לעלות שוב, ולרדת. וכך, עיקול אחר עיקול, פניית עקלתון אחר פניית עקלתון, בלימה אחר בלימה, החלקה אחרי החלקה, הבנו האחד את השנייה טובה יותר. אני השתפרתי, והיא כאילו למדה אותי והגיבה טוב יותר להטיות הקלות של ההגה ולנגיעות שלי בדוושות התאוצה והבלם לסירוגין.
לסיום, לפני שכיוונתי דרכי לכבישים המהירים בדרך למינכן, ירדתי מהכביש לשדה עטוי בשלג. ההנעה הכפולה עשתה את שלה, הצלחתי להיכנס, לצלם וגם לצאת וחזרתי למינכן.
צילום: ב.מ.וו
פרידה
נפרדתי מהבימרית הנאווה במינכן. וידעתי שזו לא רק פרידה ממכונית. כבר נפרדתי ממכוניות שלא רציתי להחזיר את המפתח שלהם לחברה; נפרדתי מתקופה.
מעט מכוניות כמו M240 מיוצרות כיום, ומספרן יורד משנה לשנה. את מקומן תופשות חשמליות, חלקן חזקות, מהירות כמו שמכוניות בעירה פנימית היו מתות להיות, חלקן אפילו ספורטיביות. אבל, היא מכונה אחרת, שריד לתקופה אחרת.
בעצם, גם אני השתניתי, אני בוחר יותר ויותר לבחון מכוניות חשמליות כי אני יודע שאני חייב את זה לקוראי וכי זה העתיד המתהווה מול עיני. אבל את מי בעצם אני משטה, אני אוהב את הכוח המתפרץ של המכונית החשמלית...
ובכל זאת, קשה, קשה מאוד להיפרד.
הבטחתי כתבה בלי מילה אחת על סוסים ונפחים.
צילום: ב.מ.וו
