את הטור הזה אני כותב מהמטוס בדרכי חזרה מאנגליה לארץ הקודש. זה עתה סיימתי ביקור בפסטיבל המהירות בגודווד, ארבעה ימים של הפנינג מוטורי משובח שכולל בתוכו מאות מכוניות ספורט, חלקן עם רישוי כביש, חלקן הגיעו היישר ממסלולי המירוצים, ממוזיאונים או מאוספים פרטיים. כך, לצד בוגאטי סופר-ספורט חדישה, שוכנות מכוניות לה-מאן ופורמולה 1; לצד הפרארי הראשונה בייצור סדרתי ניצבת מכונית הפורמולה 1 בה נהג ג'קי איקס.
אפרופו אותו ג'קי איקס, הוא חלף מולי בשלהי היום הראשון לפסטיבל. וזה כנראה מספר את סיפור גודווד טוב מהכל, זה לא רק לפגוש את האייקונים העשויים מתכת, אלא גם את האגדות בשר ודם. כך שלצד אגדות מכונות כמו פורד GT40 פוגשים כאן את רנה ארנו בזמן שמחממים לו את מכונית הפורמולה 1 בה התחרה בשנת 1979.
צילום: אוהד אלגוב
והרשו לי להרחיב מעט על אותו ארנו ואותה מכונית. הייתה זו רנו שנעזרה במיטב הטכנולוגיה דאז, משמע שני מגדשי טורבו... והכיתוב 'טורבו' בצדי המכונית לא רק שמסגיר אלא יותר מתאמץ להרשים. רנה ארנו, כבר בן 74, סבא'לה חייכן וחביב, מתאמץ להבין את האנגלית השבורה שלי על אף שהיא עדיפה על שלו. ארנו מחייך במבוכה למשמע דברי שגדלתי על הסרטון שבו נראים הוא וז'יל וילנב בקרב שספק אם נראה עוד אחד דומה לו. באותו סרטון ארנו נוהג ברנו הזו, באחד המירוצים משנת 1979, ז'יל וילנב על פרארי אטמוספרית אך עם נפח עדיף – שתי גישות שונות של יצרנים, והם עקפו האחד את השני ללא הפסק – וכל זה בשתי ההקפות האחרונות. אולי שלוש.
צילום: אוהד אלגוב
בסוף ידו של וילנב הייתה על העליונה, אבל ארנו נתן לו להתאמץ, כל כך להתאמץ, שברגע שהמצלמה קלטה את השניים מגיעים לישורת, הם היו כל-כך צמודים עד כי נראה כאילו רק מכונית אחת מגיעה. בעיקולים הם היו כל-כך קרובים, ואפילו היה מגע קל... וכך, צמודים במהירות תלת-ספרתית הם רקדו והעניקו לי, ולאחרים, ריגוש מוטורי שחקוק בזיכרוננו עד היום.
וכך זה ממשיך בפסטיבל הזה, לצד פרארי אלוהית, צהובה, משנת 1965 שגרמה לי להתאהב בה, או לצד מקלארן MP4/5 של איירטון סנה, יהי זכר צדיק לברכה, אני מגלה שלא רחוק נמצא אחד השפמים האייקונים בהיסטוריה המוטורית – נייג'ל מנסל. אגב, למחרת מיקה האקינן ינהג באותה המכונית של סנה. למחרת גם מנופפים לשלום למיקה האקינן וישנו גם טרוויס פסטרנה שהוא חייכן כמו תמיד, טום כריסטיאנסן נמצא גם הוא בפסטיבל כמו תמיד בשנים האחרונות, ורומאן דומאס, למרות שהאחרון הסתובב עם האף שלא במרכז הפרצוף.
צילום: אוהד אלגוב
בכל מקרה, הצלילים, הריחות, האנשים והמכוניות. אי אפשר להסביר במילים מה קורה שם, יש כאלה שיעדיפו תערוכות, אבל לאלה שנושמים מירוצים והיסטוריה, אין מקום טוב יותר בכדור הארץ מאשר באותם ארבעה ימים בשנה, בפסטיבל המהירות שבגודווד.
זו השנה הרביעית במספר, אם כי לא ברצף (קורונה אתם יודעים, פעם רביעית בשש שנים), בה הגעתי לפסטיבל. ואת זו האחרונה עזבתי כאשר אני יודע, לפחות כעת, שלא ארצה להגיע לשם בשנים הקרובות-הבאות. שבעתי. כן, אני יודע, זה גובל בחוצפה. אלה היו שישה עשר ימים בהם ראיתי את הכל, משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות, פעם אחר פעם. שישה עשר ימים בהם, אם להודות על האמת, לא השתנה הרבה.
צילום: אוהד אלגוב
כאשר הגעתי לפסטיבל הזה בפעם הראשונה, הוא גרם לי לדפיקות לב, פרפרים בבטן ולפה פעור בתדהמה. גם בפעם השנייה הייתי מהופנט. אבל כשאותם פרפרים נעלמים, זה כבר לא טוב. זה אומר שאין ריגוש, וצריך לחפש את הריגוש הבא. רק איזה ריגוש אקבל אחרי גודווד? מה ירגש אותי עכשיו? כנראה שכלום. וזו הפנמה פחות נחמדה.
