אתם עוצרים במעגל תנועה, רוצים להשתלב. מביטים שמאלה. עובר רכב, פונה ימינה ויוצא מהמעגל לפניכם. עובר עוד רכב וגם הוא פונה ימינה ויוצא מן המעגל. וכך נמשך הניגון: רכב ועוד רכב. מה בסך הכל אנחנו רוצים? להשתלב במעגל תנועה. סה-טו. אילו ידעתם כי הנהג או הנהגת שברכבים הללו מתכוונים לפנות ימינה ולצאת מהמעגל לפני היציאה שלכם, הייתם יכולים להשתלב בקלות מבלי להיות דרוכים ו/או להתעצבן ו/או להידחף.
אבל מה, אותם נהגים שכחו מקיומו של המנוף המוזר הזה בצד שמאל של ההגה (לא, המנוף של הווישרים נמצא בצד ימין של ההגה. זה לא אותו אחד). זה שניתן להוריד וגם להרים וכאשר מיישרים את ההגה הוא חוזר למקומו.
מנוף זה אחראי על הבהוב של שלושה פנסים כתומים בצד ימין של הרכב וכמספר הזה גם בצד שמאל. מה תפקידם של אותם פנסים המופעלים על-ידי אותו מנוף? בדיוק, ליידע את יתר משתמשי הכביש כי בכוונתכם לשנות את נתיב התנועה שלכם: לפנות/לעקוף/לצאת במעגל תנועה. בדוגמת מעגל התנועה, איתות ימינה של היוצאים מן המעגל הוא סימן לכך שאין בכוונתם של אותם נהגים להמשיך בנסיעה במעגל – וכך את, אתה ואני נוכל להשתלב בעצמנו במעגל ולהמשיך בדרכנו, תוך כדי איתות מתבקש כמובן.
צילום: Per Loov
הטוקבק
אני לא זוכר באיזה אתר קראתי לפני מספר שנים כתבה שעסקה בבטיחות בדרכים, אך אני כן זוכר תגובה נהדרת של מגיב: "במדינה שבה רובנו כל-כך קולניים, כיצד זה שדווקא בכביש אנחנו אילמים?". אי אפשר לפספס ישראלים בחו"ל, וגם מבלי להבין את השפה, הקולניות והשימוש (המוגזם) בתנועות ידיים בזמן שיחה מאפיינים אותנו. ובהכללה מדויקת למדי, ישראלים אוהבים שמקשיבים להם, ורבים רוצים שכולם ידעו בסביבה מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואוהבים.
אז למה דווקא בכביש אנחנו הופכים לסוכני מוסד חשאיים? יוצאים לעקיפה, חוזרים מעקיפה, פונים ימינה או שמאלה, נכנסים למעגל תנועה וגם יוצאים ממנו – והכל בחשאיות ובמיידיות. הפעלת איתות? יוק!
צילום: Nabeel Syed
משחקים בטטריס
תקשורת רבותיי, תקשורת. האיתות הוא אמצעי התקשורת העיקרי בין משתמשי הדרך. ולא, הצופר לא אמור להיות תחליף. זוכרים את משחק המחשב הממכר הזה ששיחקנו בו בשנות בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90? קראו לו 'טטריס'; צורות משונות נופלות מהשמיים וצריך לסדר אותן בשורות טרם הן ייערמו עד למעלה וניפסל.
כבישי ישראל דומים לא מעט לשלבים המתקדמים והלחוצים של המשחק – הכבישים עמוסים-פקוקים, נוהגים במהירות, מנסים להתקדם ולשפר מיקום לפני הפקק. ממש כמו בטטריס, המכונית שלנו היא עוד צורה שהנהג מנסה להתאים את מיקומה בין יתר המכוניות בכביש. והנה, נהג חותך אותי, לא מאותת ולא מתריע על כוונתו להשתלב לפניי, אני בולם בחוזקה ומקווה שהנהגת שמאחוריי לא תבצע היכרות בין גריל מכוניתה עם בגאז' מכוניתי.
אם הנהג שלפניי היה טורח לאותת וליידע בכוונתו להשתלב מלפניי, מידת הכוננות שלי הייתה פוחתת ומידת המוכנות שלי הייתה עולה. אפילו בטטריס המחשב היה מאותת: הוא היה מודיע מה תהיה הצורה הבאה שתיפול מטה בכדי שנהיה מוכנים לקראתה.
צילום: Alexander Popov
"יחס איתות-צופר"
במהלך השבועות האחרונים יצא לי לנהוג כמה אלפי קילומטרים בכבישי אירופה המשובחים (וגם המשובחים פחות). בכביש המחבר את זלצבורג לווינה נוהגים בדרך כלל מהר, ולרוב מהר מאד. בודפשט צפופה, דחוקה וחנוקה, ונהיגה בה בשעות העומס לא שונה מהותית מנהיגה בנתיבי איילון באותן שעות.
ויש הבדל אחד מהותי בין (רוב) אירופה לישראל: בנכר שורר שקט כמעט מוחלט בכבישים. לא משנה אם מדובר באוטובאן, בכביש בין-עירוני, או, בתוך הערים הפקוקות – כמעט ולא שומעים שם צופרי מכוניות.
אם בישראל חלקנו רגיל לנהוג כאשר יד שמאל נמצאת בכוננות על טבור ההגה, מוכנה להכות בו ולהרים תרועה רמה עם הצופר בכדי להביע תרעומת על נהג סורר כזה או אחר, באירופה אותה יד רגילה לתפעל מעלה או מטה את מנוף האיתות.
צילום: Krzysztof Hepner
המשוואה פשוטה: האיתות הוא אמצעי תקשורת מניעתי בעוד שהצופר הוא אמצעי תקשורת מחאתי. יותר איתות שווה פחות צפירות, שווה פחות עצבים, שווה פחות נזקי פח ועוגמת נפש, שווה פחות, חלילה, פגיעות בגוף.
ברלב"ד מציירים קריקטורות
עושה רושם שהנהג הישראלי חושב שאורות האיתות נועדו אך ורק לצורך סוג של צידוק לחנייה בנתיב-עצמו או על המדרכה (על כך בטור אחר): "אני רק קופץ לחצי דקה לקנות קולה לדרך בפיצוצייה", או להפעלה חד-פעמית במבחן התקינות השנתי של הרכב, ה"טסט". לא כך.
נהג שעובר נתיב ללא הפעלת האיתות, מפתיע, מסכן את יתר משתמשי הכביש, אינו אדיב ואינו מציית לחוק, באומרו/ה: "למה מה זה בכלל עניינך לאן אני רוצה לנסוע?".
פניתי אל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים במכתב שבו ביקשתי להגביר את המודעות לחשיבות האיתות, אך הם "נפנפו" אותי בקישור לקריקטורה "משעשעת" – לא באמת ואף רחוק מכך לטעמי – על חשיבות האיתות אותה פרסמו בפייסבוק.
צילום: אייל ליבוביץ' / הרלב"ד
אנשי רלב"ד יקרים: לידיעתכם, איתות הוא אמצעי שנועד להגביר את בטיחותם של משתמשי הכביש. האם ברלב"ד עושים צחוק מבטיחות בדרכים? "אם בארזים נפלה שלהבת"...
מה צריך לעשות?
האיתות הוא כאמור רב-שיח בכביש. בכדי שרב-שיח יהיה יעיל, אין טעם במונולוג. נהג יחיד שמאותת בתוך ערב רב של נהגים ונהגות אשר אינם מאותתים, אינו משנה דבר בהתנהלות הכוללת, זה פשוט לא עובד.
צילום: Dan Gold
מה כן? אין תחליף לחינוך ולאכיפה. צריך ללמד מחדש את הנהג הישראלי, ששכח מאז מבחן הנהיגה כמה וכמה דברים, גם את חשיבות האיתות. וכן, גורמי האכיפה בישראל, גם אתם: הגיע הזמן לטפל בבעיה, ויפה שעה אחת קודם.
