זה כבר הפך למסורת. מאז 2001 ובכל סופ"ש ראשון של יולי הגיעו רבבות רוכבים של אופנועי
ב.מ.וו לעיירה ה(באמת) ציורית שעל גבול גרמניה-אוסטריה הנושאת את השם הבלתי־אפשרי לילידי הלבנט: Garmisch-Partenkirchen. מיליוני נקניקיות וכמספר הזה בגלונים של בירת חיטה זרמו לכפר הקטן במשך שני עשורים, עד שהגיעה הקורונה והכל נעצר.
ועכשיו – אחרי שהנגיף שחרפן את העולם נעלם (או נחלש או לא היה מעולם; אל תסבכו אותי עם זה) – החליטו בב.מ.וו מוטוראד לחדש מסורת, אבל לעשות את המפגש הפעם במרכז הקונגרסים הבין-לאומי בברלין. כי ב.מ.וו אופנועים, בכל זאת, זה ברלין.
מסורת
נאמר מראש – אירופאים רבים מאוד מעריכים מסורת ומקפידים לקיימה. אין מדובר בעניין הדתי דווקא אלא יותר בהרגלים המבוססים על אירועים והתנהלות ארוכות בשנים. ולכן, פרט למיקום העירוני החדש, מתכונת הפסטיבל השנתי נותרה זהה לחלוטין – דוכנים של סדנאות שיפור, המדגימות, שוב, איזה מעדנים אפשר לעשות מדגמי הבוקסר של שנות השבעים, דוכנים שמראים איך הופכים את דגמי K הכבדים עם ארבעת הצילינדרים של שנות השמונים למשהו קטן מגניב וסקסי. והפעם, גם סדנא צרפתית ומופרעת אחת שהשתילה את מנוע ה־1600 סמ"ק הענק של K1600GT לתוך מה שנראה כמו אופנוע שרירים ספורטיבי מפלצתי, כשאנשיה מניעים אותו בכל שעה עגולה לשמחת הצופים (והמאזינים).
צילום: יצרן
אחרי הופעת קפיצות מרהיבות של אופנועי מוטוקרוס, שכללו את כל הביצועים הידועים – ושלא ייאמנו כל פעם מחדש – של כלים שמרחפים לגובה בלתי־נתפס ומבצעים את ה"טריפל פליפ" (סלטה משולשת) או "סופרמן"; הרוכב עוזב את האופנוע באוויר ועושה (כן) סופרמן.
מיד אחרי שהרמנו את הלסת שנשמטה עברנו למה שהיה ה"אקסטרים" של פעם – "קיר המוות", ואתו חזרנו לילדות של שנות השבעים התמימות בבאר שבע, בהן היה מגיע המופע הזה שנראה אז שיא השיאים של האקסטרים ושל הסכנה. רוכבים ששיערם משוח ג'ל (או רטרו של ברילנטין?) עלו על אופנועים צנומים ונעו במהירות בגליל בקוטר של כעשרים מטרים כשהם רוכבים אופקית לקרקע.
צילום: יצרן
קירות העץ הרעימו כאשר הכרוז קרא אז (בסבנטיז) ושם (באר שבע) את המילים שנצרבו בזיכרון – "אף אחד לא מוכן לבטח אותם, תעזרו להם!". ואכן, גם עכשיו (ארבעים שנה אחרי) וגם כאן (בברלין), הטריק הזה עדיין עובד, והרצפה מלאה בשטרות כסף.
בערב תמיד מוקם אוהל ענק ובו יסבו אל שולחנות ארוכים אלפי רוכבים שיטעמו ממיטב המטבח הגרמני – עוף צלוי, נקניקיות, פרעצלס, חצי ביצה קשה, מלפפון חמוץ וסוג של חזרת – ואני מפרט משום שבכל שנה זה אותו תפריט בדיוק. וכמובן, גלונים של בירה.
צילום: יצרן
מורשת
בערב, כתמיד, תופיע להקה אלמונית ומשובחת, וחובתה לקיים כלל אחד – אסור שהשירים יהיו אחרי שנות השמונים. זה קורה בגלל אותה מסורת, גם בגלל החיבה האירופאית לשירים מהעידן ההוא, גם בגלל שהמוני החוגגים ממחישים שוב עד כמה האופנוענות של היום היא גם קצת של פעם וגם שייכת לגילים הפחות צעירים – ממוצע של חמישים ומעלה שחגגו עם הלהקה בסוג של שמחה משוחררת ופשוטה שאפילו מעוררת קצת קנאה; קצת קשה למצוא כמותה במחוזותינו הכל-כך אנינים.
קדמה
לרשות באי הפסטיבל עמדו (גם הפעם) מיטב הכלים של ב.מ.וו מוטוראד – אבל מכל מפלצות התהילה הידועות אותי עניין דווקא הבחור החדש בבלוק הפורטפוליו. ובכן, קבלו ברכיבת בכורה את הצעיר החדש, שהוא כמובן וללא ספק חשמלי, הקטנוע בעל השם המבאס שכאילו נלקח משם קובץ העבודה שלו במחלקת ההנדסה: CE 04.
צילום: יצרן
זהו דגם חשמלי ראשון בקבוצה דו-גלגלית שעוד תגדל ותשגה. ל-CE 04 מנוע חשמלי מקורר נוזל המייצר 31 קילוואט (ובעברית: 42 כ"ס) ו־62 ניוטון־מטר (ובשפתנו: 6.3 קג"מ), וזה מאפשר לו להגיע ל-50 קמ"ש ב-2.6 שניות ועד ל-120 קמ"ש (מוגבלים אלקטרונית). תומכת בו סוללה של 8.9 קוט"ש לטווח של 130 ק"מ וניתן להטעינה ל־80% עם מטען ייעודי ב־AC תוך שעה ורבע.
צילום: יצרן
למרות קטנועייותו מדובר בכלי עמוס טכנולוגיה: יש לו הילוך אחורי; ארבעה מצבי רכיבה: 'אקו', 'גשם', 'כביש', 'דינמי'; מסך מוקרן מתקדם ומרשים של "10.25; שלל טכנולוגיית בטיחות כמו ABS ובקרת אחיזה להטיה; בלימה רגנרטיבית הטוענת את הסוללה מחדש. עוד יצוינו: תא לקסדה שלמה, שקעים לטעינת טלפון ותא קטן ומאוורר עבורו.
ב.מ.וו הוא כרגע היצרן הגדול היחיד המציעה קטנוע חשמלי כזה. העניין הוא שכבר היה לה משהו כזה; בערך. על בסיס C1– היצור המוזר ההוא עם הגג הקשיח מ-2000 – הוצג ב־2009 הקונספט החשמלי C1-E, אך זה לא הבשיל לייצור (וגם C1 סיים את דרכו). גם קונספט 04 הוצג מזמן, ב־2014(!), אבל על בסיס המשפט ההוא: "יש לו יורש".
צילום: יצרן
אבל עזבו הכל והביטו בקטנועי החשמלי החדש – כלי שהעיצוב שלו זועק: "אני מהעתיד!", כזה שעיצובו מושפע, מאוד, מהאופן שבו הוליווד מעצבת ספינות חלל, הקווים שלו מרהיבים ויש לו משקף רבוע וכתום בחזית.
"בוא נצא לרכיבה", אני אומר לחבר שאיתי שלוקח את מה שהוא האופנוע הכי "ישן" של ב.מ.וו – R18, הבוקסר המגודל והמוגזם שהוא ההפך הגמור מהטכנולוג הצעיר. וכך שנינו רוכבים לתוך ברלין בסוג של מסע אל ההיסטוריה, כלומר אל שער ברנדנבורג. כבר במטרים הראשונים נשמעות בתוך הקסדה שלי מצהלות גיל בגלל התאוצה של הקטנוע המחושמל – אבל כמה מביך לקלוט שקולות הצהלולים האלה נשמעים ברשת הקשר הקסדתית על-ידי הרוכב שלידי. הוא בהחלט משועשע.
צילום: יצרן
הקטנוע היפה הזה מסובב ראשים ומעורר סקרנות בברלין, וכיף להסתובב אתו בין בתי הקפה וגם בין העיקולים. זהו כלי שלמרות המשקל הכלל־לא־זערורי שלו (231 ק"ג) אוהב עיקולים ומשרה ברכיבה ביניהם ביטחון רב – גם בגלל בסיס הגלגלים הארוך (167.5 ס"מ), גם בגלל מרכז הכובד הנמוך (מיקום הסוללות). הוא מספק הנאה גדולה, ואני רוצה, שוב ושוב, לעשות עוד הקפה בכל כיכר.
צילום: יצרן
זהו כלי עירוני שעושה שמח ויכול לשמש למשל את הפריפריה של גוש דן, וגם רכיבות ארוכות יותר, כמו מתל אביב לירושלים (בעצם, עד חיפה ובאר שבע), אם טוענים גם במקום אליו מגיעים.
ביצענו גם מבחני תאוצות משעשעים ברמזורי ברלין בין הכלים הכל-כך שונים, ולמרות הגישות הדו־גלגליות הכל־כך מרוחקות בין הכלים, המרחקים ביניהם היו כמעט צמודים, עד קצת יותר מ־50 קמ"ש.
צילום: יצרן
זהו קטנוע שהוא כיף גדול ויוכל גם לעמוד מול קטנועי הספורט הגדולים. לישראל צפוי CE 04 להגיע בתחילת 2023 ומחירו ינוע בין 60,000 ל־70,000 שקלים.
הרפתקנות
ועדיין לא עייפתי והחלטתי גם ללכת למוכַּר ולידוע ולקחת לרכיבה את R1250GS ל'אנדורו פארק', מרחק חצי שעה מברלין. מדריך חביב בשם מיכאל לקח אותי אל לא פחות מאשר מסלול מוטוקרוס כדי להדגים איך בהמת האדוונצ'ר הכבדה הזו יודעת לזרוק גלגל אחורי וללהטט כאשר הקדמי באוויר. ויחד עם אגלי הזיעה שהצטברו בקסדה, הֶר מיכאל שייף ושיפר את תנוחות הישיבה והרכיבה.
צילום: יצרן
אחרת
אני נאלץ להודות שהקסם של גארמיש לא הגיע לברלין, והמקום היה קצת פחות מלא ושמח מהרגיל – גם בגלל שמסורת זו מסורת (ועוד כזו); גם בגלל שאלפי רוכבים הגיעו בכל זאת לאתר שבאלפים; גם בגלל שזו עיירה וכולם נשארים במתחם, וברלין, בכל זאת, היא קצת אחרת.
צילום: יצרן
ובכל זאת, כאשר הגיעו הדי החדשות שדיברו על עוד בחירות, קניתי בגרושים כוס ויינשטפאן נוספת באווירה של סופשבוע רגוע במיוחד, שמחתי בעובדה שאני חלק מקהילת הרוכבים, נהניתי מזה שכולם היו ממש נחמדים וחשבתי שבכל זאת, גם בברלין הייאוש קצת יותר נוח.
צילום: יצרן
