המבחן פורסם במקור בגיליון אוטושטח 15 (ספטמבר 2004)
בעולם הרכב, שבו מדי שנתיים נמתחות פניו של דגם, היה
ג'יפ צ'ירוקי למוצג מוזיאוני. ללא שינוי מהותי משנת 1984 אפילו למושג "ארכאי" כבר צמח זקן. בעולם כזה תם זמנו של הצ'ירוקי - זה מכבר. אפילו אייקון כזה מגיעה שעתו להיאסף אל שדות הציד הנצחיים של ענף הרכב. הצ'יף האינדיאני המרגש, הכהה, הפראי, הוחלף באבחה חדה על ידי יפיוף מעודכן. ספורט-אלגנט עם כמה נגיעות נוסטלגיות שלא נשכח מאיפה באנו. זיכרונות עבר מזוותים אאוט. יורשים אלגנטיים, מעודכנים, אין.
2001, תערוכת הרכב בדטרויט. הליברטי, כך שמו של מחליף הצי'רוקי בארה"ב, נחשף לקהל הרחב. לא עדכון, לא מתיחת פנים, לא דמיון, אפילו לא שביב זיכרון. דוגמן בית שונה בתכלית. בשנת 2002 הוא כבר נע על כבישי ארה"ב עם מנוע בנזין 3.7 ל' בשרני בחיקו. באותה שנה מתווסף מנוע חדש, טורבו דיזל, כתמריץ עבור השוק האירופאי.
צילום: תומר פדר
אלינו הגיע הליברטי בסוף 2002 עם מנוע הבנזין ו...תחת השם הישן - צ'ירוקי כפי שהוא משווק באירופה. ממש בחודשים אלה מתווסף אליו אחיו המגרגר, בעל מנוע הטורבו-דיזל ואיך לא, תיבת-הילוכים אוטומטית. יצאנו לבדוק.
שני דברים בולטים בחיצוניות של הצ'ירוקי - הוא לא משאיר אותך אדיש. צופים רבים חלקו עמי את דעתם על מראה הרכב - שתי דעות בלבד: התפעלות גדולה, או אכזבה מוחלטת. למרות הסתייגותי הידועה מקווים מעוגלים, אני רואה בצ'ירוקי רכב יפה: שבכה קדמית המזכירה את הצי'רוקי הישן, פנסים עגולים, המעלים ניחוחות של ג'יפי עבר ושילוב השניים המעניק מראה כל כך ייחודי לחזיתו. והנה גם גגון אלגנטי, חישוקי מגנזיום, פנסי ערפל קדמיים ומכל זווית שמתבוננים בו מידותיו נכונות, הרמוניות. הצ'ירוקי משדר קומפקטיות שובבה ועוצמה מרוסנת - משהו הדומה למתעמל קרקע קטן מידות ונפוח שרירים.
הכניסה לתוך הצ'ירוקי החדש לא הותירה אותי המום, אפילו לא פעור פה. לוח השעונים מעוצב בסגנון רטרו "עדכני" והוא מאוד נאה לעין על שני גווניו. החיפוי נראה איכותי, ריפודי העור על המושבים (הרכבה מקומית, ללא תוספת במחיר) מוסיפים ניחוח של אלגנטיות. אנטנה מובנית ממוקמת בחלונו האחורי, בקרת שיוט וגג שמש לשיזוף נכון ובריזה עדינה. אבל זה לא מספיק.
צילום: תומר פדר
בהשוואה למתחריו הישירים, לא יכולתי שלא לצאת מעט מאוכזב. מגש בודד לכוסות שתייה (רק בחלקו הקדמי של הרכב), מיעוט תאים לציוד, קונסולה חד תאית קטנה, תאורת פנים חלשה, שקע מצית/כוח רק בחלקו הקדמי של הרכב (ובתא המטען), חסר בידיות אחיזה מעל הדלתות (יש ידיות הממוקמות קרוב לחלון. לא מספיק נוח), מראות שלא ניתנות לקיפול מתוך הרכב, אזור מחווני שמע/ויחידת מיזוג שנראה כטלאי בתוך התפאורה החדשה.
מחסור חמור בגדג'טים (מד שיפוע ומד טמפרטורה ומד חיווי מצב הילוכים ומיני מדים ומחוונים וצגים אחרים, הנפוצים אצל מתחריו היפנים, יוצרים לונה פארק מוטורי בסביבת הנהג וכל כך נחשקים אצל רוכשי רכבי השטח היקרים). ואין בורר מצב נסיעה לשלג.
חצי הכוס המלאה: חשמול סטנדרטי (חלונות, דלתות, מראות - מיקום מתג הפעלת המראות אחורה מידי), מראות ותאורה בסוככי השמש, 4 כריות אוויר, משענות ראש מצוינות הניתנות לכיוון, מושב מרכזי המאפשר לשלושה מבוגרים לשבת בנוחות סבירה ביותר (עם מרחב טוב לראש וסביר לרגליים - ועם כסא מרכזי טוב ממרבית מתחריו). דוושת תמך סבירה בממדיה ומיקומה, דלת אחורית שנפתחת בשני שלבים ותא מטען בנפח סביר עם נקודות עיגון שימושיות.
צילום: תומר פדר
לצ'ירוקי מנוע טורבו דיזל בנפח של 2.8 ליטר, הניזון על ידי מסילה משותפת, העוזרת בייצור הכוח (36.7 קג"מ ו-150 כ"ס) מעניק חוויה ראויה לציון. הצ'ירוקי מאיץ ומשייט, תוך שהוא מסב הרבה נחת לנהגו. אין לו את הבעיטה בישבן של הצ'יף בעל מנוע הבנזין (שגם שקל פחות) - אך עדיין ניכרת בו זריזותו - ביחס למנועי הדיזל האחרים - תוך שהוא מדגים את ביצועיו בהרמוניה מלאה, עם תיבת הילוכים אוטומטית בעלת 5 הילוכים.
שיוט ב-100 קמ"ש יציב את מחט הסל"ד סביב ה-2000. אבל הצ'ירוקי מהיר הרבה יותר מזה והוא ישייט בחדווה על 140 ויותר. היצרן מדבר על 174 קמ"ש כמהירות מירבית וזה נתון שקל מאוד (קל מדי?) להגיע אליו. שדה ראייה רחב - כמעט ואינו מופרע על ידי קורות הדלתות ומיני מפגעין אחרים - תורם את חלקו לבטיחות הדינמית של הרכב בעיקר, בעת שינויי נתיב המתבקשים בסבך התנועה האיטית, המזדחלת. התנהגות הרכב על הכביש הפתוח הייתה ללא דופי. חד כתער ומשנה כיוון בזריזות מאידח גיסא. שומר על יציבות למופת וקל לנהיגה מאידח גיסא. "אשמים" הם בסיס גלגלים שמעט התארך (2.69 מ' מול 2.58 מ' בצ'ירוקי הוותיק). זה מתלה קדמי ששינה אופיו לעצמאי, ותוספת המשקל (2 טון ועוד קצת בנוכחי מול 1.55 טון בקודם). כך או כך, נהניתי לשעוט אתו בכבישים הפתוחים. הצ'ירוקי הוא הג'יפ הראשון המשתמש במנגנון הגה מסרק. זה תורם המון לדיוק ההיגוי ולממשק "חי" וחיובי בין ידי הנהג לצמיגים הקדמיים ולרכב.
צילום: תומר פדר
נהיגה מאומצת, בכבישים בינעירוניים צרים ומפותלים, הסבה גם היא הנאה מרובה. המתלים טפלו בסיבובים באופן ראוי. מצב 4x2 סיפק תת היגוי נשלט ובמצב 4x4 קבוע כמעט ולא הורגשה נטייה אובדנית של הזנב עם שיפור מורגש באחיזה. כן כפי ששמעתם. הצ'ירוקי, מצויד בדיפרנציאל נוסף (אורכי) ובתיבת העברה Selec-Trac, המעניקה את הטוב בכל העולמות: הנעת שני גלגלים (אחוריים), הנעת 4 גלגלים קבועה, הנעת 4 גלגלים לשטח (מרכזי נעול) והנעת 4 גלגלים לשטח, ביחס העברה נמוך (Low). וכך בנסיעת כביש ניתן לבחור בין מצב 4x2 (מתאים לכבישים מהירים יבשים), או 4x4 קבוע (כל יתר המצבים). בכבישים מהמורתיים נפגמה ההנאה. המתלים התגלו קשים מידי - בעיקר בגין מהלך סגירה קצר - והחלו להרעיד את תא הנוסעים: בקלות מדי והרבה מידי.
את ההגה אהבתי. גלגל ההגה מעט גדול וצר לטעמי (כמו אצל רכבי שטח רבים אחרים), אך ברגע שמתרגלים - "ללקק שפתיים": מדויק, "אירופאי", ללא תגבור היתר המוכר לנו ממערכות הגה אמריקאיות. ההגה מחזיר משוב טוב מאוד ורק "נקודה מתה" (חיונית לשיוט מהיר בכבישים אירופאיים) במרכזו מעיבה על ביצוע כמעט מושלם.
צילום: תומר פדר
הבלמים - דיסק מלפנים ומאחור - נדרשים לזמן/מהלך ארוך מידי לפני כניסתם לתחום העבודה היעיל. אחר כך הם מתחזקים. מינון עוצמתם מדויקת, ללא אותה תוקפנות או "נשיכה" מוכרת. מערכת הבלמים לא התעייפה ולא גילתה סימני ספוגיות, למרות נהיגת מבחן מאומצת בעליל. ה- ABS גם בכבישים הרטובים הוא הגיב למופת ונכנס לפעולה בדיוק כשנדרש לכך. בראוו.
את מושב הנהג מצאתי תומך במידה סבירה. לא יותר. קצת צר, קצת נמוך, חסרה מעט תמיכה צידית. הכניסה לאחור מעט מוגבלת בשל דלת שלא נפתחת רחב מספיק. אך המושב האחורי נוח ומרווח באופן מפתיע.
לפני הכניסה לשטח סרתי, כהרגלי, ליורמי ממוסך גבע. צ'ירוקי הונח לאחר כבוד על הרמפה וגחונו נסרק בקפדנות. בדומה לצ'ירוקי הוותיק, גם עולמו הנסתר של הדגם הנוכחי ראוי לפרגון: כמעט כל המכלולים נמצאים גבוה מהקרקע, ממוגנים היטב ממפגשים בלתי צפויים עם מפגעי הדרך. יוצאי דופן הן תושבות הבולמים האחוריים הנמוכות להחריד ומיכל הדלק הממוקם נמוך ובעיקר אחורה מידי - עד כדי סיכון ממשי בפגיעה, או תקיעה (יש לציין את מיגון מיכל הדלק המקורי שנראה מסיבי וטוב).
"ומה זה פקק הגומי הטיפשי, המסורתי, על הסרן האחורי (דנה 35)" שואל יורמי ושפמו רוטט באי נחת. "ולמה לכל הרוחות יש רק נקודת ריתום אחת בלבד מלפנים ואחת מאחור?" אני מחרה אחריו עם קושיה משלי. ואחר כך הבחנתי בפנסי הערפל הקדמיים, הממוקמים בתחתית הפגוש, נאנחתי בשמם של שוברי הפנסים הפוטנציאלים והחלטתי שהגיע הזמן לנסיעה.
צילום: תומר פדר
נסיעת השטח הייתה קצרה. תנאי מזג אוויר סוערים הכבידו על תוכניותי ולא אפשרו לי לערוך את מתווה השטח הרגיל. גם כך העניקו לי שבילי רמות מנשה הטרשיים הזדמנות נאותה למתוח את אבריו של הצ'ירוקי החדש: מספר מעברי מים, קטעי בוץ, מדרגות סלע - במה ראויה להצגת יכולותיו.
ככל שתנאי הדרך אפשרו לי האצתי את הצ'ירוקי, שגמל לי כשיכל. כל עוד התרכזתי בביצועי המנוע ותיבת ההילוכים הכל היה ורוד: הוא האיץ ושייט נאה על גבול המרשים. שיתוף הפעולה בין המנוע ותיבת ההילוכים עבד ללא דופי, ממש כמו בכביש והחלפת מצבים בידית תיבת ההעברה התגלתה גם היא ידידותית ונוחה (למעט מיקום שגוי של מצב 4x4 שטח שלטעמי היה אמור להתחלף עם מצב 4x4 קבוע). כל עוד התמקדתי בעבודת הבלמים מצאתיה ללא דופי: במינון נכון וללא דרמות מיותרות. מערכת ה- ABS התגלתה רגישה במידה הראויה. כל עוד התעסקתי עם ההגה חייכתי מול משוב טוב, תגובות ראויות ושיתוף פעולה למופת. כל עוד הפניתי את חרטומו של הצ'ירוקי מול מדרגות סלע וקטעי הצלבה הוא התעמת עמם בהצלחה ניכרת - תולדת מהלך פתיחת מתלה נדיב וסרחי עודף קטנים בעיקר בחלקו האחורי. אז איפה נותר זמן לאי-נחת? המתלים.
הללו, ממש כמו בכביש, החלו ל"זייף ביצועים" ברגע שהדרך נעשתה מעט מהמורתית: סלעים נעוצים בקרקע, שקערוריות, גדודיות. הצ'ירוקי קיפץ, ניתר ומידי פעם אף כיבד אותי בסגירת מתלים, שלוותה בטלטלה רבת עוצמה בתא הנוסעים. חזרה על הדרך הכבושה חסרת המהמורות. הצ'ירוקי מחייך בהקלה. המתלים מתחילים לרסן את מהמורות הדרך הקטנטנות ומעניקים סופסוף קורטוב של נחת מעבודתם. ככל שעולה המהירות אופיו הנוקשה, העצבני של המתלה מתאים את עצמו לתנאי הדרך וחיוך קל מתחיל להפציע על שפתי הסדוקות.
צילום: תומר פדר
לצ'ירוקי יש בעיה. הוא "נופל" באמצע בין רכבי השטח הגדולים לרכבי הפנאי ה"רכים". הוא באמצע הן מבחינת מידותיו והן מבחינת תג המחיר שלו. מקביליו בעולם הם:
פאג'רו ספורט, איסוזו רודיאו, סוזוקי גרנד ויטרה XL7, ולאלה אין מנוע דיזל או מערכת הנעה כה משוכללת. אם לשפוט לפי הצלחתו הביזארית של רודיאו, יהיה על האנשים של ג'יפ למתג עצמם מול רכבי הפנאי דווקא ולא מול אושיות השטח המבוססות שגם יקרות יותר אך גם מציעות יותר (בשביל זה יש גרנד צ'ירוקי).
את חווית הנהיגה עם
ג'יפ צ'ירוקי הייתי מסכם כ"תחושה מתמשכת של... פיהוק אלגנטי". לא היה בצ'ירוקי שום דבר מרגש. הוא היה בסדר. לאורך כל הדרך. לפעמים התקרב למצוינות, לפעמים גירד את הבינוניות, אבל רוב הזמן הוא היה שם באמצע - סביר פלוס עקבי שכזה. הוא מהיר וביצועיסט על הכביש, יכולת השטח שלו תרצה את רוב האנשים ואת המתלים קל יחסית לתקן עם סט קפיצים/בולמים משופר. אולם רמת האיבזור הבסיסית חסרה, מראה תא הנוסעים (המעוצב להפליא) אינו משדר איכות והוא קטן מדי (פיזית) בשביל למשוך את אנשי ה"שופוני".
ובכל זאת ולמרות הכל, זהו ג'יפ אמיתי. לא עוד חיקוי יפני/קוריאני לז'אנר שהומצא על-ידי ג'יפ בעצמו. ולמותג יש מחיר משלו - גם אם על המאזניים שקית הקניות נותרת מעט מדולדלת.
