החורף הגיע ועמו הגשם. לפני כחודש וקצת, הייתי בפריז, ובשיטוט בכל רחוב, ולו הצדדי והשולי ביותר, ראיתי איך מערך האחזקה של העירייה משקיע בסימוני כביש — מעברי חצייה, קווי הפרדה לנתיבים, חצים להכוונת תנועה — ועושה זאת עם צבע שאינו גורם להחלקה, כמו זה שמשתמשים בו כאן.
הסיבה אגב, שאצלנו משתמשים בצבע "מבריק" וחלקלק, חלקלקות שמתגברת כאשר הכביש רטוב, היא כספית בלבד. אותו צבע מט שאינו מחליק, פשוט עולה יותר כסף. כך שבעוד על סימון הכביש הצרפתי, גם בעת גשם, יש אחיזה נהדרת לצמיגי המכונית, כאן מחשבים רק עלות.
התוצאה? האחיזה בגשם, כאשר עוברים על אותם סימנים כשהם רטובים, כמעט ולא קיימת. וזה מעבר לזה שרוכבי דו־גלגלי פשוט מחליקים ונמרחים על הכביש, או פוגעים במדרכה. גם מכונית שלא תבלום כראוי יכולה לפגוע בילדים שלנו. וכן, כנראה שהילדים שלנו שווים פחות. תמשיכו לשלם מס ולהיות אזרחים טובים. זה כולה הילדים שלכם, לא באמת משהו חשוב.
צילום: Ben Weinstein
אני באחת התקופות העמוסות בחיי. ביחס ליום ראשון אחד, כך היה כתוב ביומן, צריכה הייתה להתקיים פגישה במשרדי אוטו: "להגיע מוקדם בבוקר, אסור לאחר". ולא שהיה כתוב משהו ליד, כאילו, עם מי היא אמורה להתקיים ובאיזו שעה בדיוק. אבל אני מקצוען, לא לוקח סיכונים מיותרים (וגם כי, למרות שאני כזה, איחרתי לא פעם) ויוצא עם הרכב לעבודה בשש בבוקר, על הדקה.
כידוע, אנוכי גר בעיירה הציורית חדרה, ואפליקציית הניווט מראה 54 דקות, שזה אומר שהכביש אינו פנוי, אך התנועה זורמת. אקדים את המאוחר — גם בגלל שלמרות שהקדמתי הגעתי באיחור — ואדווח לכם כי הזמן שנדרש להגיע ליעד היה שעה וארבעים דקות.
צילום: אוהד אלגוב
חלפתי על־פני לא פחות מחמישה שופלים מעדת מר חסון, שנעו בכביש המהיר בשעת העומס כאילו אין בעיה עם זה, עקפתי מכונית שהתמקמה לה בנתיב השמאלי במהירות 70 קמ"ש, כשזה קורה דווקא בקטע הכביש הפנוי היחיד, והיה גם אוטובוס תקוע בנתיב שמאלי בהמשך, בואכה צומת רעננה. אה... והיה הולך רגל שנע עם סוג של טרולי בשוליים. משוגעים, כולם כאן משוגעים.
ואפרופו משוגעים,
הייתי בסביליה החודש, באירוע של אודי בו יכולנו להתרשם משלושה דגמים, שניים מהם על מסלול מרוצים. אז למה משוגעים? כי הם השאירו אותנו על מסלול מרוצים, גם לאחר שנרטב מגשם זלעפות דקות ספורות קודם, וכל זה כאשר אנחנו נוהגים במכוניות ממהדורות ייצור מוגבלות.
וכן, כל הכוחות שבו לבסיסם בשלום. וגם נעצבתי מעט, כי ערכנו שם היכרות אישית עם
אודי R8 האחרונה שתישא בקרבה מנוע בעירה פנימי, ועוד אחת עם הנעה אחורית בלבד.
הן לא מושלמות, אבל כן נהדרות ומרגשות, ועם סיום היום עלתה בי ההכרה שזה רק עניין של זמן שכל המכניקה הזאת, המשלבת עודף חלקים נעים, הן במנוע והן בתיבת הילוכים, תיעלם מחיינו. וזה אולי יעניק לעולם יותר אוויר צח, אך הנשמה שלנו תזעק לקסם הזה, של מכוניות לא־הגיוניות עם מנועים שאשכרה מפיקים לא רק צליל אלא מוזיקה ממש. ועוד כזאת אלוהית.
צילום: אוהד אלגוב
