מוטו מוריני הוא מותג אופנועים איטלקי. מוטו מוריני היה מותג אופנועים איטלקי דגול. נוסד, הגיע לצמרת, התפוגג, חזר לתחייה. מוטו מוריני כאן.
הדרך עד כה. רגע לפני עכשיו, בואו נלך צעד אחד לאחור, נכון יותר 87 צעדים. מוטו מוריני נוסד בבולוניה ב־1937 על־ידי אלפונסו מוריני, וזה כיוון להצטיינות במרוצים. ואכן, מוטו מוריני זכה בלא מעט כאלו, כולל שמונה אליפויות איטליה ב־125 סמ"ק וב־250 סמ"ק בין 1948 ל־1964. ג'יאקומו אגוסטיני הגדול, שזכה 15 פעמים באליפות העולם במרוצי גרנד פרי, זכה עם האופנוע הזה באליפויות של 1963 ו־1964.
שנות ה־70 הביאו עמם מנועי טווין 350 ו־500 סמ"ק עם גל הינע; בשנות השמונים התייצבו כלים דו־שימושיים כמו קנגורו 350 וקאמל 500, שכמעט וניצח בדקאר של 1985; אבל "כמעט" הרי לא נחשב, כי מי זוכר את הסגן של בר כוכבא.
נערי שנות השמונים בישראל הרי זוכרים איך התרגשו מדארט שהגיע לכאן ב־1989 מצויד במנוע 350 סמ"ק V2 בעיצוב אטום ואווירודינמי שנראה אז כאילו הגיח מהחלל (וגם כמו דוקאטי פאזו קומפקטי) - וכל מה שרצו היה להתבונן בו ללא הפסקה. והעניין הוא שעם רמת האמינות שהפגין, עדיף היה להשאיר אותו בסלון ושם להתמוגג ממנו.
צילום: החברים של קושמרו
ואז קרה למוטו מוריני מה שקרה להמון חברות איטלקיות (וגם אנגליות, בהקשר זה) - בעיות אמינות בלתי נגמרות שהביאו לפשיטות רגל, לבעלויות מתחלפות, ניסיון לשיתופי פעולה (דוקאטי, קאגיבה) וכל מהלך אפשרי שכשל רק כדי לפנות מקום למהלך כושל אחר. ב־2009 הכל נגמר. עד אז.
ואז, בהמשך, וכמו עם עוד חברות דומות, המותג נקנה על־ידי הסינים. ב־2018 הייתה זו Znen (ר"ת Zhongneng Vehicle Group) המייצרת כלים דו־גלגלים קטנים. וכמו במקרים דומים, גם הדרך הייתה ידועה: האיטלקים (השוכנים בטריוולציו [Trivolzio], 35 ק"מ דרומית למילנו) יעשו את מה שהם טובים בו - תכנון, בעיקר העיצוב - הסינים יביאו את מה שהם מצטיינים בביצוע: יצור זול, שימוש במנוע מוכח. התכנון והביצוע יכללו גם מכלולים של יצרנים מכובדים.
צילום: החברים של קושמרו
פרקי רכיבה. X-Cape, משחק מילים נאה שמשלב אקסטרים ואסקפיזם, נראה, וסליחה על המינוח הלא מקצועי, פצצה. כאילו הוא האח הקטן של דוקאטי דזרט X, כלי שמזכיר גם את אופנועי הראלי של דקאר. והוא נראה נפלא בשני שילובי הצבעים בהם הוא מוצע בארץ - שחור/אדום או לבן/אדום עם פנסים מלוכסנים, משקף ארוך וגבוה. בצדי האופנוע מדבקה עליה כתובת Adventouring - שילוב של אדוונצ'ר וטורינג - סגמנט חדש הנוצר לאחרונה: תיור והרפתקאות, אבל עדיף בכביש. בכל אופן, לחישוק הקדמי בזהוב יש שפיצים, אבל הוא "19 ולא "21. שילוב.
המפרט נאה בהחלט. ניהול מנוע ו־ABS (ניתן לניתוק) של בוש, מתלה קדמי של מרזוקי, אחורי של קאיאבה, בלמים של ברמבו, צמיגים של פירלי.
לרוכב עם פחות ניסיון או כזה שהוא פחות גבוה, יש למבנה המושב יתרון רב; למרות שהוא גבוה, המבנה הצר שלו מאפשר להגיע לקרקע בעמידה, מה שמשרה הרבה ביטחון. לאחר שמתיישבים, פוגשים במסך מוקרן נאה וצבעוני הכולל תצוגת לחץ אוויר, חיבורי בלוטות' לטלפון, גם תאורה יעילה למתגים.
צילום: החברים של קושמרו
המנוע נלקח מקוואסאקי ER6 הנושן והאמין שנוסד ב־2005, וזה מביא כנדוניה שפע של חלקי חילוף זולים. המנוע מיוצר כעת על־ידי CFMoto עם גל־איזון כבד יותר המוסיף מעט גם למומנט. בגרסה שבה רכבנו המנוע מוגבל ל־47.5 כ"ס (לדרגת רשיון A1; 60 כ"ס בגרסה הפתוחה), ופעולתו נעימה וזורמת. ובכלל, הכלי מאוד ידידותי, והכל מתחבר לידיים. המשקל כבד יחסית, אבל הדבר מורגש פחות בגלל מיקום המנוע.
קחו את כל אלה, כולל הנגיעות האיטלקיות הייחודיות, ותגלו אופנוע שהמנוע שלו ממש אוהב להיות גם מעל 7000 סל"ד, והוא ממש מהנה בכביש המפותל עם התנהגות של הרבה רגש וטקס בישבן. בשטח הרכיבה מהנה אף היא. אין בעיה לעמוד ולרכוב בשבילים, כל עוד אלה אינם מאתגרים מדי. ברכיבת שבילים הורגש כי איכות ההרכבה בהחלט טובה.
צילום: החברים של קושמרו
הווה, עתיד. מוטו מוריני חוזר - וגם מכוון גבוה, למגרש של הגדולים, עם אדוונצ'ר 1200 סמ"ק V2 שעיצובו בהשראת X-קייפ. כי אם נתפייט על הלוגו שלהם - הם סוג של עוף חול שקם לתחייה ופורש כנפיים שוב. כמי שמינה את עצמו מטעם עצמו לשר לענייני מורשת (של אופנועים) זה משמח ומרגש, למרות שהכלים שלהם אינם כל כל־איטלקיים כפי שהיו פעם.
ועדיין, למרות הרומנטיקה המחיר לדגם החדש של המותג המתחדש אינו מספיק זול ביחס לתחרות הגדולה בסגמנט הצפוף הזה. מצד שני בחבילה יתרונות של מנוע אמין וטיפולים זולים (500 שקלים ב־6000 ק"מ), וגם של יבואן קטן שנותן שירות אישי לכלים ייחודיים שנראים גם מצוין.
צילום: החברים של קושמרו
